עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו. אחד הגדולים שבהם היה הניסיון באוּר-כשדים, כאשר אברהם בחר להיות מושלך לכבשן-אש ולא להתכחש לאמונתו בקב"ה. אך הניסיון הזה מוזכר בתורה ברמז בלבד, ואילו הניסיון הראשון שעליו מספרת התורה בפירוט הוא בתחילת פרשתנו - פרשת 'לך לך' - בה נאמר - "לך לך מארצך וממולדתך ומבית-אביך". הסיבה לכך היא, משום שניסיון זה קיים בעבודתו של כל יהודי, בכל יום ויום... 

 
בראש ובראשונה נאמר הציווי הזה לנשמה, קודם ירידתה לגוף. הנשמה, מצד עצמה, אינה רוצה לרדת לעולם הזה, כמאמר חז"ל "על כורחך אתה חי", שכן היא רוצה להישאר במעמדה השמימי, תחת כיסא הכבוד.   אומר לה הקב"ה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית-אביך" - הוא מצווה עליה לרדת למטה, ולעבור את השלבים השונים המרומזים בפרטי הציווי. 

 

ירידת הנשמה

בראש ובראשונה צריכה הנשמה לצאת מ"ארצך". עליה לרדת מדרגת הרצון האלוקי ('ארץ' רומזת לרצון - הווה אומר, מרצונה הטוב והאלוקי להמשיך ולהישאר חבוקה ודבוקה בעולם העליון, הרוחני והמענג עד אין-קץ... ), שבו מושרשות נשמות ישראל. 

אחר כך, היא צריכה להמשיך, לרדת ולעזוב גם את דרגת "מולדתך" ו"בית אביך", שהן ספירות החכמה והבינה האלוקיות. הנשמה צריכה לעזוב גם את כל אלה, וללכת ולרדת - אל עולם הזה הגשמי. 

 
בפסוק זה גם מרומזת תכלית הירידה: "אל הארץ אשר אראך" - שהקב"ה עצמו מראה. כל הדרגות העליונות, שבהן עמדה הנשמה קודם ירידתה לעולם הזה, הן רק הארה מקדושתו של הקב"ה, אולם הקב"ה עצמו נמצא כאן, בעולם הזה. כאשר נשמה יורדת לעולם הזה ומתלבשת בגוף גשמי ומקיימת את התורה והמצוות, היא מתדבקת בקב"ה בכבודו ובעצמו. (משל לאדם הממתין כל היום להתפנות - לתחביבו החביב עליו מכל...כך, על דרך משל, הקב"ה, שברא את כל העולמות, וממתין ליהודי, שיעשה את רצונו (לטובתו), פה, בעולם הזה - הגשמי!...)  

 

להתנתק מהטבעיות

 
לאחר שהנשמה כבר מגיעה לעולם הזה, ניתן לה מחדש הציווי "לך-לך". בראש ובראשונה צריך יהודי לצאת "מארצך", אלא שהפעם זה - מהרצונות ומהמאוויים הטבעיים של הנפש הבהמית.

כמו-כן עליו לצאת "ממולדתך" - השכל האנושי הטבעי והמידות המוּלדות והטבעיות. ("ככה אני"..."אי אפשר לשנות אותי" וכיו"ב...) 

 
בכל אלה לא די, אלא יהודי נדרש לצאת גם "מבית אביך" - מכל ההרגלים השליליים והחינוך הבלתי-ראוי שאולי קיבל. עליו לצאת מכל אלה וללכת "אל הארץ אשר אראך" – אל מה שה' רוצה ממנו.. 

 

עלייה נצחית

 
גם לאחר שיהודי כבר הגיע למדרגה זו, והוא כבר השתחרר מרצונותיו הגשמיים, מהשכל הטבעי וממידותיו הטבעיות ואף התנתק מההרגלים שרכש בנעוריו, עדיין לא תמה העבודה הרוחנית של "לך-לך". 

 
הציווי "לך-לך" הוא נצחי והוא נאמר גם ליהודי שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה. הוא נדרש לצאת גם מהרצונות, השכל והמידות של הנפש האלוקית (ה'דתית' שלו) ולהגיע לרמה גבוהה עוד יותר של דבקות בקב"ה עצמו. כי "לך-לך" הוא הציווי הראשון שנאמר ליהודי הראשון, והוא ציווי נצחי (וכן שכרו), שנאמר לכל יהודי, בכל עת ובכל זמן ובכל דרגה שבה יעמוד.