על דפי ההיסטוריה של עם ישראל חרותים ארועים ידועים רבים. ישנם ארועים שמציינים בקביעות – כמו יציאת מצרים, נס פך השמן שארע למכבים או חורבן בית-המקדש – אותם מכירים היטב וגם יודעים באיזה יום התרחשו (– באותו יום שמציינים אותם). אך ישנם ארועים שלא מונצחים בצורה מיוחדת – ומכל מקום מהווים נכסי צאן ברזל בדברי ימי ישראל. לדוגמה: עקידת יצחק, עצירת השמש בגבעון בעת המלחמה בכנענים, עריכת תרגום השבעים ועוד.
 
באלה האחרונים – מעטים, יחסית, היודעים את העיתוי המדויק שלהם. מי בדיוק יודע באיזה יום נעקד יצחק או מתי נערך תרגום השבעים?

מה שכן, אם תשאלו חסיד חב"ד לגבי הארוע 'שמש בגבעון דום' – הוא מיד ישלוף את התאריך המדויק: ג' בתמוז. דווקא הארוע הזה ודווקא חסיד חב"ד. מאורע זה חרות על לבם של חסידי חב"ד באופן מיוחד, הרבה יותר מאשר כל מאורע אחר בדברי ימי ישראל. ואמנם למה?
 
                                                        *
 
כדי להשיב על כך, עלינו לחזור יותר משמונים שנה לאחור, אל ראשית ימי המהפכה הקומוניסטית. כידוע, שמו להם הקומוניסטים למטרה להשכיח את תורת ישראל מעם ישראל. מי שעמד להם בדרכם היה איש אחד: כבוד קדושת רבי יוסף-יצחק, האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, שניהל מחתרת מסועפת של מוסדות יהודיים ברחבי ברית-המועצות.
 
הדבר חרה מאוד לשלטונות ובשלב מסוים, נאסר רבי יוסף-יצחק בכלא הסובייטי וביום ג' בתמוז הוא נשלח לארץ גזרה. אותו יום נתפס בתודעת החסידים כיום מר ושחור – אך רק לזמן קצר. כעבור ימים ספורים שוחרר הרבי מהגלות, ובדיעבד התברר כי הכוונה המקורית של הארורים הייתה להמית את הרבי, כך שהמשלוח לגלות היווה אפוא מאורע חיובי – הצלה ממוות לחיים, בדרך לחרות המושלמת.
 
כעבור זמן, הסביר חתנו וממלא מקומו של רבי יוסף-יצחק – הרבי מליובאוויטש מלך המשיח – כי זו למעשה תמצית מהותו של יום ג' בתמוז: יהושע בן נון העמיד בו לפני אלפי שנים את השמש, לטובת עם ישראל, ובכך הראה כי כל מאורע או תופעה בטבע מיועדים לסייע לעם ישראל. לכן דווקא ביום זה הוכח, כי אפילו משלוח לגלות של הרבי – מקרה שעל פניו מצער מאוד – אינו אלא מקרה טוב בתכלית, ובלשונו של הרבי: "אתחלתא דגאולה" (התחלת הגאולה) של רבי יוסף-יצחק – ממצב של גזר דין מוות למצב של חרות מושלמת.
 
                                                        *
 
נקפו שנים רבות ואל מאורעות היום הצטרף מאורע נוסף, שחקק את התאריך הרבה יותר עמוק בתודעה של חסידי חב"ד: זה היה היום האחרון שראינו את הרבי.
 
אנו מתנסחים בלשון שנשמעת מעורפלת משהו ולא משתמשים בביטויים של הפך החיים – משום שהרבי בעצמו הגדיר בכמה הזדמנויות את חייו כרצף שמתחיל בגלות וממשיך אל תוך הגאולה. מבליטה זאת במיוחד גם  העובדה שמאורע זה ארע דווקא ביום ג' בתמוז – היום בו הוכח כי כל מערכות הטבע נועדו להיטיב לעם ישראל והיום שנתפס לכתחילה בעיני החסידים כיום שחור ובדיעבד התברר כיום של הצלת חיים. דווקא ביום זה קרה מה שקרה – הלוא דבר הוא!
 
דלות המילים מלתאר את הגעגועים העצומים שלנו, חסידי חב"ד, אל זיו פניו של הרבי ואל צלילי קולו הנאצלים. אולם למרות הכול, מאמינים אנו בוודאות כי לא נקלענו חלילה למצב של נתק – אלא, כדברי הרבי, אנו נתונים באותו רצף של תהליך-חיים המוביל אל הגאולה השלמה. אנו מחכים בכיליון-עיניים לרגע ההתגלות הגדול, בו יוסר הלוט ותיחשף האמת האלוקית הזו לעין-כול, תכף ומיד.