בשם העצם של הקב"ה, השם המצייר את מהותו יתברך[i], ארבע אותיות (על שמן הוא נקרא "שם בן ד [אותיות]") – י-ה-ו-ה. זהו השם המקודש ביותר מבין שמותיו של ה'.

מבין כל המילים בתורה, ללא ספק, שם העצם של הקב"ה, שם הוי' היא החשובה ביותר. והנה, בחמשת חומשי תורה מופיע שם הוי' בדיוק 1820 פעם[ii] (1820 שווה 70 פעמים 26, או בגימטריא סוד פעמים הוי', כלשון הפסוק "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם"[iii]). בגלל קדושתו הרבה אסור לבטא את שם העצם כפי שהוא כתוב, ורק בבית המקדש הותר לכהנים לבטאו (וכיום גם הגייתו הנכונה של שם זה אינה ידועה). תחת זאת, מתיחסים אליו על ידי המלה "השם", או בהיגוי הוי-ה (שהוא אחד מ-12 צירופי אותיותיו).

יש פסוקים רבים במקרא בהם מופיע שם העצם של ה' פעמיים או יותר. לפעמים, החזרה על השם נראית אפילו מיותרת. הבולט ביותר מבין פסוקים אלה הוא הראשון משני הפסוקים המכילים את יג מדות הרחמים. פסוק זה פותח: "הוי', הוי'…"[iv]. בתורת החסידות מבואר כי הכפילות-לכאורה של שם העצם בפסוק זה מורה על שתי משמעויות שונות שיש לשם הוי'.

המשמעות הראשונה של שם זה הוא כתואר המתייחס לעצמות ה' כפי שהיא מתגלה בבריאה. המשמעות השניה של השם היא כשם עצם ממש, המתייחס לעצמותו יתברך כפי שהיא מעל ומעבר לגבולות הבריאה[v]. בלשון הקבלה, המשמעות הראשונה שייכת לשם הוי' דלתתא (השם התחתון) והשניה לשם הוי' דלעילא (השם העליון).

כמובן, איננו מסוגלים להשיג את המשמעות של הדרגה הגבוהה יותר של שם העצם, זה שמעל ומעבר, שהרי כמו שהיא נעלית מהבריאה ככלל כך היא גם מעבר להשגתנו בפרט[vi]. אך את משמעות שם העצם של ה' כפי שהוא מתגלה בבריאה ניתן להבין, וננסה להסביר מעט:

שם הוי' בא משרש הוה, והוא מתאר את ה' כמהוה את העולם באופן מתמיד (כאשר ה-י הנוספת לפני השרש מורה על תמידות הפעולה, שהרי זו צורת הוה ממושך, כמו בפסוק "ככה יעשה איוב כל הימים"[vii]). גם שם זה, אף שהוא מתגלה בבריאה, שייך לעצמות ה', שרק הוא לבדו יכול להוות מציאות חדשה מאין ליש[viii] (ובלשון ספר יצירה[ix]: "עשה את אינו ישנו").

לפי זה, ניתן לראות את התהוות כל החיים והקיום כתהליך בעל ארבעה שלבים המקבילים לארבע אותיות שם הוי'. הקבלה זו תסייע לנו להבין טוב יותר כיצד שם הוי' הוא התבנית או החותם דרכו מתגלה ה' בבריאה. כפי שהוזכר, שם העצם של ה' הוא למעשה דגם ההתבוננות הכי בסיסי בקבלה. בחסידות, ארבעת השלבים של תהליך הבריאה (ולמעשה של כל תהליך יצירתי בעקבות כך) הם: צמצום, התפשטות, המשכה והתפשטות (שניה), המקבילים גם לצורה הפיזית של שם ארבע אותיות שם הוי':

י - צמצום

ה - התפשטות

ו - המשכה

ה - התפשטות  

---

הערות לפרק ח

[i].     אם כי אין שם שיכול לבטא את מהותו של ה', שם הוי' ב"ה מרמז למהות ה', ומשום כך מתייחסים אליו כ"שם העצם", "שם המיוחד" ו"שם המפורש".

[ii].    ממצא זה נחשף לראשונה (ככל שידוע לנו), לפני כ-120 שנה, על ידי ר' פנחס הורוביץ ז"ל, מחבר הספר אהבת תורה, שחלק הארי שלו עוסק בתופעות מתמטיות הקשורות למספר זה. שם הספר "אהבת תורה" מעיד על כך שלפני עידן המחשב, ספירת מילה כדי להגיע אל מספר הפעמים בהם היא מופיעה בתורה היתה עבודה קשה היכולה להעשות רק מתוך אהבה עמוקה לענין. חז"ל מספרים (קידושין ל, א) שהתואר "סופר", כפי שניתן לעזרא הסופר (ראה נחמיה יב, לו) שייך למתמחים בספירת אותיות התורה (ראה גם לעיל פ"ו על הקשר בין "ספר" ו"מספר", וראה עוד מעין גנים ח"ג פרשת שמיני).

[iii].   תהלים כה, יד.

[iv].   שמות לד, ו.

[v].    וראה פירוש האבן עזרא על הפסוק (ביחס לכפילות זו): "והנה השם הנכבד הכניסוהו במדות והוא שם העצם, וכבר הזכרתי… כי פעמים הוא שם התאר ופעמים מדה, והם שתים". [vi].   עם זאת, לעתים מבואר כי שם הוי' דלעילא בא בהוראה של "היה הוה ויהיה כאחד ממש". זו הגדרה שהיא בעצמה למעלה מתפיסה, אך עדיין יש כאן תיאור משמעותי בשם הוי' ועל כן זו גופא רק המדרגה הנמוכה של שם הוי' דלעילא, שלאמיתו אין בו כל תיאור תוכני הנושק להשגתנו.

        [והרחבה במושגי הקבלה והחסידות: שם הוי' דלתתא שייך לאור הקו הממלא כל עלמין ושם הוי' דלעילא שייך לאור הסובב כל עלמין שלפני הצמצום, כאשר "היה הוה ויהיה כאחד" הוא בסוד "קדמון" – מלכות דאור אין סוף שלפני הצמצום – שם ה' שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, בעבר בהוה ובעתיד כאחד. בערכים אלו, בדרגת "אחד" שם הוי' מתפרש כהויה (ישות) האמיתית היחידה, ורק בדרגת "יחיד" אין שום פירוש לשם הוי' והוא שם העצם ממש.

        דירוג זה של ארבעה פירושים-מדרגות בשם הוי' ב"ה (שהם בעצמם כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה) מסביר את הפסוק היחידי בתורה בו מופיע שם הוי' ב"ה במספר הופעותיו המרבי, ד פעמים: "על פי הוי' יחנו ועל פי הוי' יסעו את משמרת הוי' שמרו על פי הוי' ביד משה" (במדבר ט, כג). ורמזים בפסוק זה: מיקומי שמות הוי' בפסוק הם סימטריים (בסוד "יחנו", לשון חן, שמשמעו סימטריה בלשון הקדש) – 3, 7, 11, 15 מהתחלה ו-3, 7, 11, 15 מהסוף. 3 ו-7 הם כנגד עשר הספירות, המתחלקות ל-ג ראשונות ו-ז תחתונות, ו-11 ו-15 הם כנגד וה ו-יה שבשם הוי' ב"ה (וה – יחודא תתאה; יה – יחודא עילאה) – הכל ביחד עולה לו, מספר מושלם העולה הן ו בריבוע והן ח במשולש, כשסכום המיקומים מהתחלה ומהסוף, פעמיים לו, הוא בסוד שם עב, וד"ל. שני זוגות המספרים הללו מופיעים בקבלה בכוונות דומות (המצרפות את סכום ריבועיהם) – ידוע בקבלה כי יה בריבוע ועוד וה בריבוע עולה שמו, ואילו ג בריבוע ועוד ז בריבוע עולה חן (בסוד מט-ט). אם כן, סכום ריבועי מיקומי ארבעת שמות הוי' ב"ה בפסוק עולה "הוי' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט) – שמו חן (שהרי "הוי' אחד ו אחד" עולה חן)!

        אמנם, בנ"ך יש פסוק אחד, הנאמר באליהו הנביא בבואו להר חורב, מקום מתן תורה, בו מופיע שם הוי' ה פעמים (כנגד ה חומשי תורה) – "ויאמר צא ועמדת בהר לפני הוי' והנה הוי' עֹבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני הוי' לא ברוח הוי' ואחר הרוח רעש לא ברעש הוי'" (מלכים א יט, יא; ובפסוק הבא: "ואחר הרעש אש לא באש הוי' ואחר האש קול דממה דקה [תמן אתי מלכא – שם, בקול דממה דקה, בא המלך, עצמות הוי' ב"ה]"). זהו פסוק העוסק בהמחשה גשמית של עצמות ה' ממש, ומתברר כי למעלה מארבע מדרגות שם הוי' ב"ה המופשטות והנעלמות (שכנגד נפש-רוח-נשמה-חיה) יש מדרגה (כנגד היחידה) בה מתגלה כי העצמות אינה מוגבלת בהגדרתה כנעלמת, ועיקר כחה הוא דווקא בגילויה (בסוד "גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה"). המדרגה הנעלית הזאת מתגלית כ"עצמות ומהות בתוך גוף" (ראה שיחת אחש"פ תש"י וביאורה במאמר "וצדיק יסוד עולם" בספר לב לדעת), בבחינת "מאן 'פני האדֹן הוי'' דא רבי שמעון בר יוחאי" (זהר ח"ב לח, א), בעם בני ישראל, אשר דווקא שמם הוא החוזר ה פעמים גם בפסוק מן התורה: "ואתנה את הלוים נתֻנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבֹד את עבֹדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש" (במדבר ח, יט – וראה רש"י על הפסוק כי הדבר מבטא את חביבות בני ישראל).

        ורמז לסיכום: היחוד בשלושת הפסוקים שהובאו, כסדרם בתנ"ך, הוא הופעות של ה פעמים בני ישראל, ד פעמים הוי' ו-ה פעמים הוי', העולים בסך הכל נז (אל הוי', העולה גם נאו, וראה לקמן פרק יא הערה 18) בריבוע – שלמות המעידה על החיבור בין כל התופעות.] [vii].  איוב א, ה. וראה בכל זה תניא, שער היחוד והאמונה פ"ד.

[viii].  ראה תניא אגרת הקדש כ:

…מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה.

[ix].   פ"ב מ"ו (וראה רמב"ן לבראשית א, א).