פרשת-השבוע פותחת בתהליך ההיטהרות מטומאת הצרעת. תהליך זה רומז לתקופת הגאולה, בה כולנו ניטהר לחלוטין והטומאה תיעלם מן העולם. שם הפרשה – "מצורע" – רומז למלך המשיח, שמכונה בשם זה בגמרא, על שם ייסורי הגוף שנוטל על עצמו למען כלל ישראל.
 
בהמשך הפרשה מודיע הקדוש-ברוך-הוא לבני-ישראל כי כאשר ילקו בתיהם בצרעת יהיה עליהם לחלץ מהקירות את האבנים הנגועות, ובמקרים מסוימים אף לנתץ את כל הבית. על-פי המפרשים, זוהי בשורה טובה שהתגשמה כאשר נכנסו אבותינו לארץ-ישראל. בבתי הכנענים בהם התיישבו הוסתרו אוצרות רבים של כסף וזהב בתוך הקירות, ובגלל הנגעים הרסו בני-ישראל את הקירות וכך גילו את האוצרות.
 
המדרש מפרש כי בדיני נגעי-הבתים רמוז סיפורו של בית-המקדש עד לגאולה השלמה. הפסוק "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם"  רומז לנגע העבודה-הזרה שפשה בבית-המקדש. הפסוק "וציווה הכוהן ופינו את הבית" – רומז לאוצרות בית-המקדש שנגנזו לפני החורבן. הפסוק "וניתץ את הבית, את אבניו ואת עציו" – רומז לחורבן בית-המקדש והפסוק "והוציא אל מחוץ למחנה" – רומז ליציאת בני-ישראל לגלות.
 
אולם בסופו של דבר ישוב בית-המקדש וייבנה מחדש. וכמו שנאמר: "ולקחו אבנים אחרות". הבניין שנסתר פעם ועוד פעם ישוב וייבנה – ובפעם הזו הוא יהיה נצחי. הוא יהיה במעמד רוחני עצום וגבוה לאין שיעור, במידה שלא תאפשר חלילה גלות נוספת.
 
(ויקרא רבה סוף פרשה יז. התוועדויות תשמ"ו כרך ג עמוד 51)