חודש ניסן קשור במיוחד לגאולה האמתית והשלמה, כדברי חכמינו ז"ל: "בניסן נגאלו (אבותינו ממצרים) ובניסן עתידים להיגאל". חג הפסח – החג של יציאת מצרים – מעורר אפוא ציפייה גדולה מהרגיל לביאת הגאולה השלמה.
 
אחת המצוות המיוחדות של חג הפסח היא ביעור החמץ בערב החג. ובלשון התורה: "ביום הראשון (כלומר, כבר מערב החג) תשביתו שאור מבתיכם", "ולא ייראה לך חמץ" (שמות יב, טו. יג, ז).
 
החמץ הוא בצק תופח. התפיחה וההתנפחות מסמלות גאווה, שהיא השורש לכל התכונות הרעות. ימי הפסח, בהם נזהרים מלהחזיק חמץ ברשותנו, מסמלים את הזהירות הגדולה מכל בדל של גאווה ויתר התכונות הרעות. בדומה לגאולה השלמה, בה תתבטל לחלוטין מציאותו של היצר הרע וממילא לא תהיינה בנו אף תכונה שלילית.
 
ואכן נוהגים לבקש בערב הפסח בשעת שריפת החמץ: "כשם שאני מבער חמץ מביתי ומרשותי, כך תבער את כל החיצונים (כינוי לכוחות הטומאה) ואת רוח הטומאה תעביר מן הארץ" – חזון שיתממש בגאולה השלמה.
 
מצווה נוספת קשורה במיוחד לליל הסדר – המצווה לספר את סיפורי יציאת מצרים בליל הפסח. כאשר אנו מקיימים את המצווה וקוראים את ההגדה של פסח, אנו מצטטים את הפסוק: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג). ודורשים חז"ל: "כל ימי חייך – להביא לימות המשיח". כלומר, שגם בימות המשיח נמשיך לזכור ולהזכיר את יציאת מצרים. פירוש נוסף בדברי חז"ל אלו הוא, שבכל רגע בימי חיינו עלינו לעשות הכול כדי "להביא" את ימות המשיח!
 
בסיום החלק הראשון של ההגדה, לאחר שמודים לקדוש-ברוך-הוא על שגאל אותנו ממצרים ומאחלים כי נזכה במהרה לחגוג את הפסח בבית-המקדש השלישי – חותמים במילים: "ברוך אתה ה' גאל ישראל". אנו אומרים 'גאל' בלשון עבר, בעיקר משום שהתכוונו לגאולה ממצרים. אך גם משום שאנו מתאווים להתבשר כי הגאולה השלמה הגיעה גם היא, כך שגם עליה אפשר לברך בלשון עבר.
 
בסוף הסדר נוהגים להכריז: "לשנה הבאה בירושלים!". משמעות הבקשה היא כי נזכה שהגאולה תבוא תכף ומיד, וממילא נחגוג את הפסח הבא בירושלים הבנויה.