המן משקף בעבורנו לא רק את חסדי הקב"ה אז, במדבר סיני, אלא את כל השיטה שבאמצעותה הקב"ה מקיים אותנו, כאן ועכשיו.
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז,ד)
בפרשתנו השבוע, פרשת 'בשלח', מספרת התורה על המזון המיוחד שבו האכיל הקב"ה את בני-ישראל במדבר-סיני - המן. המזון הזה מכונה בתורה "לחם מן השמים", והיו בו כמה וכמה תכונות מופלאות כמו העובדה שלא הייתה בו פסולת, האדם היה טועם בו כל טעם שרצה, לכל אחד הגיעה בדיוק המנה (הכמותית) הקצובה בעבורו וכו'.
המן לא היה רק פתרון לרעבונם של בני-ישראל במדבר. יש בו משמעות ולימוד גם לדורות הבאים. הקב"ה ציווה להשאיר צנצנת אחת של מן למשמרת, ואחד השימושים שנעשו בה היה למשל בימי ירמיהו: "כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה, והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה? מהיכן נתפרנס?!... הוציא להם צנצנת המן ואמר להם... ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם. הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליראיו"...
אשליית הטבע
במבט ראשון לא מובנת כלל התשובה שהשיב ירמיהו ליהודים ששאלוהו "מהיכן נתפרנס"; וכי מה בכך שבני-ישראל בהיותם במדבר-סיני אכלו מן, הרי עכשיו אין עוד מן שיורד מהשמים, והאדם צריך לחרוש ולזרוע כדי להוציא לחם מן הארץ?! (אז מה לכאורה מועילה דוגמת המן הניסי ?)
כאן אנו מגיעים לרעיון הגדול הטמון במן: המן משקף בעבורנו לא רק את חסדי הקב"ה אז, במדבר סיני, אלא את כל השיטה שבאמצעותה הקב"ה מקיים אותנו, כאן ועכשיו.
כשאנו חורשים וזורעים את האדמה כדי להצמיח ממנה לחם, נראים הדברים טבעיים לחלוטין. אין אנו רואים בזה שום נס ושום גורם על-טבעי, וההרגשה הצומחת היא, שאם צריך להודות למישהו - הרי זה לאדם שחרש וזר ולאדמה שהצמיחה את היבול. גם שכיר שמקבל משכורת נוטה לחשוב, שהוא חי ומתפרנס על-ידי מעבידו.
ה'צינור' אינו עיקר
לאמיתו של דבר יש כאן אשליה גדולה. האדמה שמצמיחה לחם והמעביד שנותן את המשכורת, אינם אלא "צינורות" - שדרכם מעביר הקב"ה את השפע לאדם. הברכה האמיתית והפרנסה האמיתית מגיעים ממנו (מ"החלטתו" האלוקית של ה', כמה ואיך תגיע אל האדם - פרנסתו...), אלא, שהוא משתמש בכל האמצעים הטבעיים להעביר דרכם (וב"הסוואתם") את הפרנסה.
(כניכר גם מאותיות המילה - 'פרנסה' - פרה נס = ריבוי של ניסים - היוצרים לאדם את מחייתו...).
יהודי שחושב במושגים האמיתיים יודע, שלא ייתכן לשים את הדגש על ה'צינור' ולהזניח את מקור השפע. יהודי כזה אמנם יעבוד לפרנסתו, כי צריך גם 'צינור', אבל לא יעלה על דעתו להפוך את העבודה לעיקר חייו, עד שהיא תמנע ממנו להשאיר גם זמן ללמוד תורה, להתפלל ולקיים מצוות - שהרי בכך הוא משמיט מתחת רגליו את מקור פרנסתו, את ברכת ה' - השומרת ומשבחת את פרנסתו!
תחבולות אינן מועילות
יהודי זה גם מבין, שהתחבולות העסקיות המפוקפקות לא יביאו לו יותר רווח, ולטווח רחוק, אולי הן אף יגרמו נזק... הוא מאמין, שהקב"ה הקציב בעבורו את מידת פרנסתו, והוא רק צריך לעשות את ה'כלי' המתאים (והנכון, והלא מוגזם!) כדי לקבל זאת.
אלא שאנו זקוקים לאמונה וביטחון כדי להגיע להכרה זו, משום שהקב"ה מעביר אלינו את ברכתו דרך הכלים הטבעיים, שמסתירים את התהליכים האמיתיים והפנימיים. בנקודה זו, גדולה חשיבותו של המן - המן משקף בעבורנו בגלוי את העובדה, שהפרנסה מגיעה אלינו בעצם - מהקב"ה, ושכל תחבולותיו של האדם לא ישנו מאומה - כי כל אחד מקבל בדיוק, לא פחות ולא יותר, את המנה הקצובה בעבורו.
וכך מחזק עניין המן את האמונה בה' ואת הביטחון, שהוא יספק לכל אחד ואחד תמיד את הדרוש לו בגשמיות וברוחניות.