הנשים "שיחקו אותה בגדול": כי הגברים רק שרו, והנשים גם רקדו ותופפו בתופים. בעצם, מאיפה בכלל היו להן שם תופים, אחרי מנוסה מהירה ממצרים?
שבת "בשלח" היא שבת של שירה.
בני ישראל עוברים את ים סוף בחרבה, הגאולה ממצרים הושלמה. משה שר עם כל הגברים. שרה גם מרים ושרות איתה הנשים.
והנשים "שיחקו אותה בגדול": כי הגברים רק שרו, והנשים גם רקדו ותופפו בתופים:
"ותקח מרים הנביאה... את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות".
השם "מרים", השם של מי שהובילה את השמחה הנשית, דווקא בא מכיוון נפשי אחר לגמרי משמחה ותיפופים.
מרים היא זו שניבאה בזמנו על הגאולה, כשאמרה לאביה, שעתיד להוולד לו בן, משה, שיגאל את העם.
חלפו 3 חודשים ומושא נבואתה, הגואל העתידי, נמצא הוא בעצמו בסכנת חיים, זרוק בתיבה ביאור.
מרים נאחזה הלאה בנבואה שלה. היא האמינה בכל מאודה, שהנבואה לא תשוב ריקם, משהו עוד יקרה כאן עם התינוק הזה. לכן הלכה לצפות בתיבה מרחוק, בתפילה ובדמעות של מרירות:
"אלוקים! עד מתי?"
ומתנועת הלב הזו של מרירות, משמעות השם שלה - מרים.
והנה זה הגיע. סופסופ יוצאים ממצרים, הים נקרע. מרים רואה את התגשמות הנבואה שלה, והיא מגיעה אל הקצה השני, אל השמחה. התופים, המחולות.
בעצם, מאיפה בכלל היו להן שם תופים, אחרי מנוסה מהירה ממצרים?
צריכים לברוח מהר מארץ אויב, אז מכניסים לתרמיל בחופזה חיתול לתינוק, מגבת ומברשת שיניים, אבל תופים? מה פתאום היו להן תופים?
הבנות האלה, האמהות הצדקניות שלנו, היו כל כך בטוחות בגאולה, שהן חיו אותה כבר בגלות, במצרים. יחד עם המגבת ומברשת השיניים, הן פשוט ארזו להן במצרים גם תופים! פשוט כי הן חיו בהרגשה וודאית, שהולך להיות שמח!
זה ממש הענין, מצד אחד מרירות של לצעוק ולהתפלל "עד מתי", אבל מצד שני, שמחה של "משיח כבר עכשיו", הרגשה שזהו, הגאולה כבר כאן.
זה אומר גם לנו משהו...
תכינו את התופים, שלא תתפסו בלי תוף ביד.