עשרה בטבת הוא היום בו החלו למעשה אירועי החורבן, ולכן אנו צמים בו מדי שנה. אך לצד ציון החורבן, ישנה משמעות עמוקה יותר ליום זה – משמעות של גאולה!
בעשרה בטבת אנו מציינים את תחילת המצור על ירושלים. המצור הסתיים לאחר שלוש וחצי שנים – בבקיעת החומות ושריפת בית-המקדש.
עשרה בטבת הוא היום בו החלו למעשה אירועי החורבן, ולכן אנו צמים בו מדי שנה. אך לצד ציון החורבן, ישנה משמעות עמוקה יותר ליום זה – משמעות של גאולה! על פי המקורות, מהווה חורבנו של בית-המקדש תהליך מכונן של בנייתו מחדש – בגאולה השלמה – וממילא, התחלת החורבן היא גם התחלת תהליך הבנייה.
*
כדי להבין את הדברים, עלינו להקדים ולהבין את ההבדל בין בתי המקדש שחרבו לבין הבית השלישי שייבנה תכף ומיד. ההבדל אינו רק בארכיטקטורה ובממדים. מדובר בהבדל מהותי, שמתחיל בבתי המקדש ומקרין על העולם כולו:
בית-המקדש הוא המקום בו שורה השכינה. זהו המקום בו הגילוי האלוקי נמצא בשיאו, ומשם הוא מתפשט בכל העולם. בעבר, האור האלוקי המיוחד שהתגלה בבית-המקדש היה מדוד ומוגבל ולכן הוא לא חולל בעולם שינוי תהומי. בבית-המקדש עצמו התחוללו דרך קבע נסים כבירים, שלימדו כי כאן לא שולטים חוקי הטבע. אולם ההתגלות המופלאה לא חרגה מתחומי הבית.
לדוגמה – הנס "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים": בשלושת הרגלים שררה בבית-המקדש צפיפות עצומה. מיליוני יהודים הגיעו למקום הקדוש, ובדרך הטבע לא הייתה שום אפשרות להמון הדחוס להשתחוות שם בפישוט ידיים ורגליים, כפי שמחייבת ההלכה. לפועל, כשהגיע הרגע, המקום כאילו נמתח ולכל אחד היו ארבע אמות 'פרטיות' להשתחוות כראוי!
הייתה זו עדות מובהקת לנוכחות האלוקית במציאות הגשמית. אולם העדות הזאת נותרה, כאמור, בתוככי בית-המקדש. מחוץ לגבולות הקודש עולם נהג כמנהגו ולא ניכרה בעליל הנוכחות האלוקית.
תכלית הבריאה היא להפוך את העולם הגשמי לסביבה של גילוי אלוקי מובהק. בלשון המדרש: "נתאווה הקדוש-ברוך-הוא להיות לו דירה בתחתונים". הקדוש-ברוך-הוא רוצה 'להרגיש' בעולם הזה 'בבית' – ובבית-המקדש הוא אכן 'הרגיש' כך. אבל לא מחוצה לו.
בבית-המקדש השלישי תקרין ההארה האלוקית ותתגלה גם בעולם כולו. בכל מקום ומקום תהיה תחושה ברורה וממשית של גילויי אלוקות. בבית-המקדש עצמו יהיה גילוי אלוקי מיוחד במינו, וכתוצאה מכך גם בעולם כולו תהיה התגלות אלוקית של ממש.
*
כדי להגיע לרמה כזו של התגלות, אי-אפשר היה (כביכול) להותיר את בית-המקדש הישן על כנו. כורח המציאות היה שהבית ייחרב, ואנו – בני ישראל והעולם כולו – נעבור תהליך הכשרה לקראת הגילויים האלוקיים הנעלים של הגאולה.
החורבן והגלות אינם עונש גרידא על מעשים רעים. הם מהווים הכנה לקראת בנייה מחודשת, איכותית לאין שיעור – ונצחית. נכון שהקדוש-ברוך-הוא כל יכול, ואילו רצה – היה מוביל אותנו אל היעד הנכסף גם ללא החורבן והגלות. ברם מעשינו הם שגרמו לכך, שהדרך אל הגאולה תהיה גלות מתישה (אם כי בדיעבד, גם לכך שאנו מוכשרים באמצעות גלות מתישה דווקא יש השפעה חיובית על איכותה של הגאולה).
בעשרה בטבת אנו צמים וכואבים את החורבן הנורא, אך בתוך תוכו של החורבן גם נובט גרעין של שמחה, משום שזו המטרה הפנימית בכל התהליך הקשה הזה.
גדול ביטחוננו כי כבר בעשרה בטבת הקרוב נהיה בתוך הגאולה השלמה, וכבר לא נצטרך לצום. כי כאשר נגיע אל התכלית, כאשר ייבנה בית-המקדש השלישי – תתגלה לעין כול המטרה הפנימית של מה שהתחיל ביום הזה, וממילא יהפוך היום ליום חג ושמחה.
