כ' בטבת, יצוין יום ההילולא של אחד האישים המפורסמים ביותר בעם היהודי: רבי משה בן מימון, המוכר יותר בראשי-התיבות של שמו: רמב"ם. מנהיג משכמו ומעלה, גאון אדיר בתורה, ובמקביל – רופא דגול ומלומד במדעים רבים.
 
די אם נזכיר כי זהו הרב היחיד שדיוקנו התנוסס על כסף ישראלי, כדי להוכיח כי גם מי שלא רואים עצמם סרים למרותם של רבנים, מעריצים את האישיות ואת החותם העמוק שהטביעה בהיסטוריה היהודית. 
 
כאשר מתוודעים לקורות חייו של הרמב"ם, אי-אפשר להתעלם מהדמיון המשמעותי שביניהם לבין קורות החיים של ענק-רוח קדום יותר, שעל פטירתו אנו קוראים בפרשת-השבוע: יוסף הצדיק.
 
על הרמב"ם עברו שנות ילדות קשות. אמו נפטרה סמוך ללידתו והוא גדל בחיק אם חורגת. בהמשך, נדדה משפחתו מארץ מגוריה, ספרד וחצתה ימים ויבשות, מאימת פונדמנטליסטים מוסלמים.
 
דומות להן גם חוויות הילדות של יוסף הצדיק: אמו רחל נפטרה בהיותו כבן שש והוא גדל בחיק אם חורגת –בלהה, וגם נדודים היו מנת חלקו: בתחילה, עם כל המשפחה, מחרן לארץ כנען, ולאחר מכן – לבד בנכר, עת נמכר על-ידי אחיו ועבר מיד ליד.
 
 שני נתונים אלה – העדר אהבת אם אמיתית, וחיי נדודים – הם מתכון מושלם לכאורה לצמיחה מרדנית וגדילת פרא. אולם גם יוסף וגם הרמב"ם שברו מוסכמות, התמודדו עם הקשיים והתפתחו לדמויות משכמן ומעלה.
 
לעיקר התהילה הגיע הרמב"ם במצרים. שם סיים את יצירתו המונומנטלית 'משנה תורה' – החיבור ההלכתי היחיד שמקיף את כל תחומי התורה, כולל אלה שמעשיים רק בימות המשיח, ושם גם הגיע למעמד הרם של רופא חצר המלוכה. בדיוק כמו יוסף, שבמצרים הגיע למעמד הרם של משנה למלך, ואז גם הגיע לפסגות רוחניות נשגבות – שהתבטאו בכך שנותר דבק באלוקיו, למרות תפקידו המכובד בממלכה עובדת אלילים.
 
התורה מספרת על הדאגה הכנה שהוכיח יוסף כלפי בני משפחתו המורחבת, שהיו באותה עת כל עם ישראל. וכך גם הרמב"ם הוכיח בהנהגתו דאגה כנה לכלל העם, כפי שניכר מהאיגרות המפורסמות שכתב: איגרת השמד – לעודד את לב האנוסים שנלכדו ברשת ה"אלמווחדים" – אותם פונדמנטליסטים מוסלמים מהם נמלטה משפחת הרמב"ם; איגרת תימן – לרומם את רוחם של בני תימן, בעקבות התמודדותם המרה עם משיח-שקר שהפיל מהם המונים בפח אמונת סרק; איגרת תחיית-המתים – להעמיד אל נכון את הגדרת האמונה של כלל ישראל בחזון אחרית-הימים.
 
                                                       *
 
גם בפטירתם וקבורתם של שני אישים דגולים אלה קיים דמיון: יוסף ציווה לפני מותו כי בבוא העת, יעלו בני ישראל את עצמותיו ממצרים לארץ ישראל ויקברוהו בה. וכך גם הרמב"ם נקבר, על-פי רצונו, בארץ ישראל.
 
חז"ל מסבירים, כי צוואתו של יוסף נבעה מאמונתו בתחיית המתים. יוסף ידע כי מתי ארץ ישראל יקומו לתחייה ראשונים, ורצה להיות גם הוא בין אלה שירוויחו זמן נוסף במחיצת המשיח.
 
אמונה מוחשית כזו בתחיית המתים ובכלל בגאולה, בולטת, כאמור, גם בחיי הרמב"ם – הן בכך שרצה להיקבר בארץ ישראל, הן באיגרת תחיית המתים שכתב והן בהיותו פוסק ההלכה היחיד שמתייחס לאחרית הימים באותה מעשיות שמתייחס לימי הגלות.
 
אמונה כזו נדרשת בעצם מכל יהודי. כל אחד מאתנו צריך ללבות בעצמו אמונה כזו, בדרכם של יוסף והרמב"ם. ורב כוחה של האמונה כשהיא לעצמה, להצעיד אותנו במהרה להתגשמות כל החזונות המופלאים – עם התגלותו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, תכף ומיד.