יושב היה אבא יוסי על פתח המעיין והוגה בתורה הקדושה. לפתח נגלתה אליו רוח. "הינך יודע" פנתה אליו, "כבר כמה שנים שאני שרויה פה ואתם ובני עירכם מסתובבים פה בלילה ובצהריים ואינכם ניזוקים". אבא יוסי האזין לדבריה בדריכות והיא המשיכה: "תדע לך שיש רוח אחרת, רוח רעה שמזיקה לבריות, והיא רוצה להיות פה!"

"מה נעשה?!" שאל אותה אבא יוסי. "לך ואמור לבני עירך שיבואו מחר עם תחילת היום אל המעיין ובידיהם פטישים וכלי ברזל. כשתראו מערבולת על פני המים אז תקישו בכלי הברזל ותקראו: "דידן נצח" – שלנו מנצח, ולא תזוזו מכאן עד כי תראו שלולית של דם על המים. או אז תבינו שניצחתי בעזרתכם את הרוח הרעה!"

קם אבא יוסי על רגליו וקרא לבני העיר: "הביאו כל כלי ברזל שבידכם והתייצבו איתי מחר על פני המעיין, צריכים אנו לעודד את הרוח הטובה על מנת שתנצח את הרוח הרעה. כך ימשיכו לשרור כאן השקט והשלווה."

ציוץ הציפורים נשמע והבוקר הפציע. השכימו בני העיר קום ופניהם אל המעיין. עמדו על קצה המעיין, הביטו אל המים ופתאום מערבולת! המים שוצפים וקוצפים ברעש גדול. הבינו כי עת מלחמת הרוחות הגיעה. החלו להקיש בכלי הברזל שבידיהם ולקרוא בקול:"דידן נצח, דידן נצח!" אט אט נרגעו המים ושלולית דם נראתה עליהם. שמחו בני העיר על כי גברה הרוח הטובה על הרוח הרעה וחזרו בנחת לבתיהם.

סיפור זה סיפר הרבי מליובאוויטש בשיחת קודש מיוחדת בקשר למשפט הספרים. ומני אז הפכו צמד המילים "דידן נצח" – שלנו ניצח - לסמל של יום ה' בטבת. ביום ה' בטבת תשמ"ז פסק בית המשפט כי הספרים שבספריית ליובאוויטש - חב"ד שייכים לרבי ולחסידיו. המשפט התקיים בעקבות טענתו של אדם מסוים אשר ניסה לטעון כי הספרים הקדושים והיקרים אינם שייכים לרבי. בעצם היה זה ערעור על עצם הנהגת הרבי – ערעור החושך על האור.

השופט קיבל את טיעוניהם של אגודת חסידי חב"ד, וקבע בפסק הדין שספריית ליובאוויטש הינה ספרייה ציבורית ושייכת לאגודת חסידי חב"ד העולמית. הנאשם חוייב להחזיר מיד את כל הספרים והחפצים שהיו ברשותו, ואשר ניטלו שלא ברשות.
בשורת הניצחון התפשטה במהירות בכל רחבי תבל, ובכל מקום ומקום שדבר הניצחון הגיע אליו הפך לשמחה ויום טוב לחסידים. המונים יצאו לרחובות בהתלהבות של שמחה ורקדו במשך כל שעות היום. מאז אותו יום הניצחון - נקבע יום ה´ טבת כיום חג ומועד, יום של שמחה והתוועדויות בכל מקום, יום של "דידן נצח" - ניצחון האור על החושך.