א

לילה אפל וקר היה אותו לילה של חודש טבת תק"ד. השלג כיסה את מלוא העין. מדי פעם ירדו פתיתים רכים נוספים, והצטרפו אל מרבד הלבן האינסופי.

בקרן זווית אפלולית שבבית המדרש "שומרים לבוקר" ישב משה חיים, עצוב, כאוב ודווה. הייתה לו סיבה טובה לכך. שנים מספר חלפו מאז נשא לאישה את רעייתו מרים, אך טרם זכו להיפקד בפרי בטן. הוא ראה את הברכה שורה בבית שכניו וידידיו לקהילת דענבורג, את ילדי החמד שלהם, ולבו נצבט בקרבו. לא חלילה מתוך קנאה, אלא מתוך רצון פנימי עצום, לחבוק גם הוא פרי בטן.

האמת היא שהוא ורעייתו כן נפקדו. אמנם לאחר שנים רבות, אך בכל זאת זכו לחבוק שלוש בנות קטנות, יפות מראה. אך לגודל שברונם, נפטרו הבנות באופן פתאומי כחודש או חודשיים לאחר לידתן.

הרוח הדופקת על החלונות, החושך הקודר שהציץ מבחוץ, הקור המקפיא, כמו העצימו את התחושה העגומה שחנקה את גרונו. מדי פעם לגם מכוס חמין שהייתה לפניו, כמו מנסה להתחמם ולהתנחם, אך גדול היה שברו וצערו.

בשולחן הסמוך ישבו משה-יוסף הנפח, טלעבלע מוכר הירקות, ישראל מפולוצק, חיימ'ל, ועוד כמה בעלי בתים פשוטים. הם ישבו סביב בקבוק יי"ש, ושוחחו ביניהם בקול שהגיע גם לאוזניו של משה חיים; והיה להם על מה לשוחח...

אותם ימים היו ימי התעוררות רבתי בדענבורג. מי שניצח על התעוררות זו היה גדליה ברוך הסנדלר. לכאורה סנדלר פשוט היה; רעייתו באשע הייתה עוסקת בלחישות, הסרת עין הרע ועשיית סגולות שונות כדי להרגיע ילדים קטנים הטרודים בשנתם. שלושה ילדים להם, בן ושתי בנות שנולדו לאחר שנים רבות.

שלוש שנים בלבד מאז הגיעו בני הזוג להתגורר בדענבורג, וכבר הספיקו לחולל שינוי רבתי בעיר. אנשים שמו לב כי מאז בואם, גדל מספר האורחים בני התורה שהגיעו לעיר. אלה העדיפו להתאכסן בביתם של גדליה ברוך ובאשע מאשר להתאכסן ב'הקדש' המקומי שהיה מיועד לכל העניים. חלק מאותם בני תורה היו אף נושאים דרשות בבתי הכנסת של העיר; מה שונים היו משאר המגידים שהיו מטיפים מוסר ומתארים את שבעת מדורי הגיהנום השמורים ומזומנים לחוטאים.

היה זה חג שבועות תצ"ח, כאשר גדליה ברוך שינה פתאום ממנהגו. מבלי הכנה מוקדמת עלה לאחר קריאת התורה על במת בית הכנסת "חברא קדישא", הכה בעוז על הבמה בכף ידו הכבירה, והיסה את הקהל המופתע. הוא פתח ודיבר מעניינא דיומא, מתן תורה, כיצד עמד כל עם ישראל במתן תורה, כדי לקבל את התורה הקדושה, ועל החסד שעשה ה' עגם עים ישראל, בנתנו לנו את התורה.

בהמשך דבריו סיפר כי לאחרונה נתגלה אחד הצדיקים הנסתרים מאוהבי ישראל המופלגים, המדבר בשבחם ומורה להם דרך חדשה בעבודת השם יתברך, כשהקו המנחה את רעיונותיו הוא, קיום מצוות בשמחה, במידות טובות ואהבת ישראל. גדליה ברוך התכוון על הבעל-שם-טוב הקדוש, שאורו החל לזרוח ולנגוה על פני תבל.

ר' גדליה ברוך לא הסתפק בדברים אלו, ומיד בתום נאומו חזר על הדברים גם בבתי הכנסת "פועלי צדק" ו"שומרים לבוקר" - והעיר דענבורג העמך<עה. לפנות ערב כבר עמדו תושבי העיר, חבורות חבורות, ודנו בחדשות האחרונות. היו כבר שהספיקו לשמוע מגדליה ברוך אי-אלו סיפורי מופת מרבי ישראל בעל-שם-טוב; בוודאי היו גם שהוסיפו כיד הדמיון הטובה עליהם כהנה וכהנה.

מאז, במשך כשנתיים ימים דאג ר' גדליה ברוך להפיץ את תורתו של הבעל-שם-טוב בקרב תושבי דענבורג. שיא ההתקרבות היה בחודש תמוז תק"א, כאשר רבי גדליה ברוך וקבוצת תושבים הלכו למז'יבוז', שם שהו בצילא דמהימנותא חודשים מספר, עד לאחר חג הסוכות. כששבו לעיר שמחים וטובי לב, מלאים בתורה ובדרכי עבודה, עברה העיר סופית לידיים חסידיות. 
כעת ישב משה חיים בפינתו, ומבלי שרצה, שמע את שיחתם של חבריו. הללו ישבו וסיפרו סיפורים שונים מהבעל-שם-טוב, ותיארו מגדולתו כהנה וכהנה.

בשלב מסוים פתח טלעבלע מוכר הירקות את פיו. אי אפשר היה שלא לשמוע את קולו הרם, מחוספס מה. הוא סיפר על זוג חשוכי בנים, כבר כמעט באו בימים, שהגיעו אל הבעל-שם-טוב והתחננו בפניו שיברכם בבן זכר. הבעל-שם-טוב, כמו מפתח הנשמות בידו, הבטיח להם זאת לא לפני שהורה להם לתת סכום מסוים לפדיון שבויים. ברכתו של הרבי עשתה רושם, וכעבור זמן נולד להם בן נעים מראה, בעל כשרונות. כשהביאוהו לפני הבעל-שם-טוב, הוסיף ובירך את ההורים המבוגרים, כי יזכו לרוות ממנו רוב נחת ולהכניסו לחופה.

משה חיים שמע את הדברים, ואלו כמו הוסיפו נפט על מדורת הכאב שרשפה את לבו. הוא קם ממקומו באנחה עמוקה, התעטף בבגדי החורף שלו, ומבלי אומר יצא את בית המדרש לתוך הלילה האפל, רומס במגפיו הכבדות את מרבד השלג הרך.

בהזדמנות ראשונה שמצא לנכון, חזר על הסיפור ששמע באקראי באוזני מרים אשתו, והציע כי אם כזה הוא איש קדוש הצדיק היושב במז'יבוז', אולי כדי שגם הם ייסעו אליו ויבקשו את ברכתו. בעצם, משה חיים לא היה בטוח שהוא רוצה לנסוע לצדיק. הוא היסס.. קיווה.. חכך בדעתו.. התלבט...

אשת חסד הייתה מרים. ברוב שעות יומה הפנויות, עסקה במעשי עזרה וחסד. היא סייעה באספקת מיני תרופות ומזון ליולדות, טרחה בהכנסת כלה, כמו גם בגידול יתומים ויתומות. כששמעה מבעלה על מחשבתו לנסוע לבעל-שם-טוב, ציינה בסיפוק כי גם היא שמעה רבות על גדולתו מפי חברתה באשע, אך לא העזה להציע זאת בפניו כדי שלא לצערו עוד יותר.

ב

לא קלה הייתה ההחלטה לצאת לדרך. מאז ומעולם לא יצא משה חיים אל מחוץ לדענבורג, בה נולד, בה גדל ובה נישא והקים את ביתו לפני כשלושים שנה. כל כך חשש, עד שאפילו את הורי אשתו וקרובי משפחתו שהתגוררו כשלושים פרסאות בלבד מעירו, לא ביקר מעולם! מובן אפוא היה פחדו הגדול לצאת אל הדרך. "הדרכים בחזקת סכנה" היה חוזר ואומר לאשתו, בד בבד עם רצונו הכן לנסוע לצדיק.

פעמים רבות ניסתה רעייתו לנסוך בו אומץ לצאת אל הדרך הארוכה, אך הוא לא מצא את העוז בנפשו לעמוד חשוף לסכנות הדרכים. לבה ונפשה של מרים רעייתו עלה על גדותיו מכאב וצער, אך להוציא את בעלה בכוח מן הבית, לא יכלה.

יום אחד נודע, כי קבוצה מתושבי דענבורג, ורבי גדליה ברוך בראשם, מתכוננים לנסוע מז'יבוז'ה לחג השבועות, מתן תורה, על מנת לשהות במחיצת הצדיק במועד זה. משה חיים הבין כי שעת הכושר הגיעה. לא עוד נסיעה לבד, התמודדות אישית מול אי-הוודאות הכרוכה בנסיעה ארוכה, אלא בקבוצה גדולה של תושבי העיר, המכירים ויודעים את הדרך, מאורגנים כולם להפליא.

בראש חודש אייר תק"ד יצאה הקבוצה לדרכה.

היום הגדול הגיע. משה חיים ומרים זכו להיכנס אל הקודש פנימה, אל חדרו הצנוע של מאור הדורות, רבן של ישראל שאורו בהק למרחקים, רבי ישראל בעל-שם-טוב. בכאב לב עצום שפכו את צרתם. הם סיפרו על השנים הרבות בהן לא נפקדו, ולאחר מכן גוללו את מסכת לידת שלוש בנותיהם זו אחר זו, כאשר אף אחת מהן לא שרדה יותר מאשר זמן קצר.

הביט בהם הבעל-שם-טוב בעיניים זכות; כמו נצח נשקף מעיניו הטהורות, אך משום מה, משהו עמום היה בהן. הצדיק הביט בהם, אך לא הגיב. ניסו השניים להוסיף משפט פה והבהרה שם, אך לפליאתם העצומה, הצדיק לא הגיב. לא כך תיארו לעצמם את אותו צדיק פועל ישועות, שמסייע במאור פנים לכל דורש - לפחות כפי ששמעו בסיפוריהם של תושבי דענבורג.

באכזבה גדולה יצאו מחדרו של הצדיק, ופנו לאכסניה שהוכנה בעבורם.

הם פנו לר' גדליה ברוך, ראש החבורה, וסיפרו בפניו את פרטי המקרה. זה ייעץ להם להמתין עוד ימים אחדים, ואז להיכנס בשנית.

כעבור ימים אחדים נכנסו בשנית אל הקודש, ושוב שפכו את כאבם בפני הצדיק - אך גם הפעם, הצדיק הביט בהם בעיני הבדולח שלו, ולא הגיב. כשזה קרה בשלישית, נפלה מרים על הרצפה בעלפון. מששבה רוחה אליה, פרצה בבכי שיכול היה להרעיד שמים וארץ, אך הרבי עמד בשתיקתו. דרכי צדיק מי ישורן.

מי שדאג לכל מחסורם במז'יבוז', היה רבי גדליה ברוך, ראש החבורה שהגיע מדענבורג, ומחסידיו הוותיקים והמובהקים של הבעל-שם-טוב. הוא שכבר עמד במקצת על סדר הליכותיו והנהגותיו של הצדיק; הוא שכבר נכח בלא מעט מקרים שהעידו על אהבת ישראל העצומה שפיעמה ברבי, הבין כי המצב רציני ביותר.

רבי גדליה ברוך אסף כמה מחבריו, מחשובי המסתופפים בצל מורו ורבו, וביחד טיכסו עצה כיצד לסייע לבני הזוג. אמנם לא היו נהירים להם שבילי שמים, אך הבינו כי אם הצדיק בעצמו לא עוזר, סימן הוא ששערי מעלה מוגפים בפני בני הזוג. לאחר דיונים ממושכים, הוחלט לאסוף מניין אנשים יודעי דת ודין, ולהתענות שלושה ימים רצופים, תוך תפילה ותחינה בפני השם יתברך, כי משה חיים ומרים ייפקדו בזרעא חיה של קיימא. "נראה כיצד יגיב על כך הרבי, וכיצד יסתדרו העניינים" חתם גדליה ברוך את האסיפה.

לא קל היה להם למשה חיים ורעייתו באותם ימים. הם ראו את חבריהם לקבוצה, כמו יהודים נוספים שהגיעו למז'יבוז' מפה ומשם, נכנסים אל הצדיק, וכל אחד מהם יוצא מצוייד בברכותיו הלבביות של הצדיק ופניו קורנות מאושר. הם אף היו עדים לכמה ניסים שהתרחשו ממש לנגד עיניהם, כמו חולים מסוכנים שהובאו בפני הצדיק ובו במקום ניכרה הטבה בבריאותם, או מוכי שיגעון שהתרפאו, כמו גם עקרות שיצאו מהקודש, מצויידות בברכות והבטחות. לא היה גבול לייסורי נפשם.

ג

שלושה ימים ישבו עשרה נבחרים מתלמידיו של הבעל-שם-טוב בחדר צדדי, ומתוך צום התפללו לפני היושב במרומים, התחננו בעבור זוג חשוכי הילדים שאור העולם כבה להם. הם נזהרו שלא להפסיק אף לא לרגע, קל וחומר שלא לשוחח שיחת חולין. הדבר נשמר בסוד, ואיש מלבדם לא ידע על סדר התעניות והתפילות שקיבלו על עצמם, מתוך אהבת ישראל מופלגת לזולתם.

בערבו של יום שלישי, עם רדת ערב, פנו להתפלל תפילת ערבית, תפילה שאמורה הייתה לחתום את מסכת התפילות והצומות.

עודם עומדים בעיצומה של תפילה, הגיע משרתו של הרבי והודיעם כי הרבי מזמנם לבוא לביתו לסעודת מצווה.

"סעודת מצווה?" תהה גדליה ברוך בקול בתום תפילתו, "על שום מה?"

המשרת משך בכתפיו. "איני יודע, רק זאת אני יודע, שלפני שעות אחדות הורה לי הרבי להכין סעודה כדת וכדין".

כעבור שעה קלה ישבו גדליה ברוך וחבורתו סביב שולחנו הטהור של הרבי, שוברים את צומם. מסביב היו גם בני החברייא קדישא, גדולי התלמידים, כמו גם האורחים הרבים שהגיעו למז'יבוז' באותם ימים. איש מהם לא ידע לפשרה של סעודת המצווה, כמו שאיש לא ידע - מלבד הצדיק כמובן - כי סעודה זו היא גם שבירת צום ממושך.

פניו של הבעל-שם-טוב שישב בראש, האירו באור יקרות, ושמחה גדולה הייתה נסוכה עליהן. בקול חגיגי מה, הואיל הצדיק לומר חידושי תורה וענייני חסידות על הפסוקים "ואהבת לרעך כמוך" "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". כטוב נפשו הטהורה של הרבי, אף הוסיף וסיפר כמה סיפורים בעניין אהבת ישראל, ועד כמה יקרה ונחשבת בשמים עזרה של יהודי לרעהו. הוא הוסיף והאדיר בחשיבות פעולת אהבת רעים, חברים המעוררים רחמים רבים על חברם ובן גילם בשעת דחקו, וקורעים בעבורו גזר דין של שבעים שנה, ומהפכים את הקללה לברכה, ואת המוות לחיים ארוכים.

רבי גדליה ברוך וחבריו הבינו כעת בבירור כי סיבת סעודת המצווה טמונה בפעולות הרוחניות הנשגבות שעשו בימים האחרונים. כעת רק נוכחו לדעת שהעצה שטכסו, אכן פעלה את פעולתה.

בשיחה ששוחח רבי גדליה ברוך לאחר מכן עם משה חיים ורעייתו מרים, גילה את אוזנם על החלטתם הטובה, להתפלל ולהפציר בעבורם; ועל כך שקרבנם, מיעוט חלבם ודמם בצום הממושך, התקבל לנחת רוח בשמים, וגזר דינם נקרע, כפי שהבינו מדברי הרבי בכבודו ובעצמו. "מסתבר כי ברכתו של הרבי תפעל בעבורכם, להוריד לעולם נשמה גדולה ויקרה", סיים.

השניים, יחד עם שאר בני החבורה, חזרו לדענבורג, שמחים וטובי לב, בטוחים באמונה שלמה כי כבר בשנה הקרובה ייפקדו בבן זכר, חי ובריא, שיאריך ימים.

ואכן, ברכתו של הבעל-שם-טוב, כמו גם תפילותיהם של החברים, נשאה פרי. ביום ב' לחודש אייר תק"ה, שנה בדיוק לאחר שיצאו לדרכם מז'יבוז'ה ושלושים ושלוש שנים לאחר נישואיהם, ילדה מרים בן לבעלה, ונקרא שמו בישראל - שלמה.

שלוש עשרה שנים לאחר מכן, נסע שלמה עם אביו למז'יבוז', שם התברך מפי הצדיק בזכרון טוב ובאריכות ימים ושנים. בגיל שבע-עשרה השתדך עם בתו של גדליה ברוך, ומאז כונה "שלמה באשעס", על שם חמותו שנודעה בסגולותיה ובמעשיה הטובים. 
סיפור זה סיפר החסיד רבי שמואל גורביץ' לרבי הריי"צ בהתקרבו לגיל מצווה. חסיד זה שמע את הסיפור מפי ר' שלמה באשעס בכבודו ועצמו, שהיה מזקני חסידי אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, ומנכבדי העיר החסידית דענבורג.

"החסידים ר' שלמה באשעס ור' אברהם זלמן סגי-ניהור, היו הקשישים ביותר בעדת החסידים, וכולם, גם זקני העדה, רוחשים להם כבוד והדר, והם היושבים ראשונה בכל מסיבה והתוועדות חסידים", כותב אדמו"ר הריי"צ בזכרונותיו.