בשבת שאחרי תשעה באב קוראים את ההפטרה המפורסמת "נחמו נחמו עמי". הסיבה שקוראים הפטרה זו היא מפני הנחמה שבה על החורבן שארע בתשעה באב – ולא כמו ברוב השבתות, בהן קוראים הפטרה שיש לה קשר תוכני עם פרשת השבוע. אולם מכל מקום, ניתן למצוא קשר בין ההפטרה 'נחמו' לבין פרשת השבוע – 'ואתחנן'.
 
במבט ראשון נראה כי לפרשה ולהפטרה תכנים הפוכים. פרשת השבוע מספרת על תחנוניו החוזרים של משה רבינו להיכנס לארץ ישראל, שכפי שמבארים חז"ל, אילו היו מתקבלים ומשה היה נכנס לארץ ישראל ובונה את בית-המקדש – לעולם לא היה מתרחש חורבן. אולם התחנונים לא התקבלו ולכן בסופו של דבר התרחש חורבן.

ההפטרה, לעומת זאת, מנחמת ומבטיחה כי עוד תיבנה ירושלים לנצח ותבוא גאולה שלמה – ההפך הגמור מהאכזבה שמתוארת בפרשה.
 
אולם מבט מעמיק יותר מגלה כי בעצם מגלמת הפרשה משמעות זהה לזו שבהפטרה. בתורת החסידות מוסבר, כי אילו משה רבינו היה בונה את בית המקדש הראשון, אכן הייתה שורה בו רוחניות אלוקית במדרגה גבוהה מאוד. אולם מכיוון שזו מדרגה שרק משה ראוי אליה ולא כל ישראל – לא היינו ממלאים בכך את הכוונה האלוקית.
 
דווקא בגלל שהדרך אל אותה מדרגה אלוקית ארוכה ונכבשת בעמלנו הרב – באמצעות קיום התורה והמצוות במשך אלפי שנים – כאשר נגיע לכך שהיא תאיר אלינו, נהיה אכן ראויים לה ובכך תתמלא הכוונה האלוקית.
 
בקשת משה להיכנס לארץ ישראל נדחתה אפוא באותה נקודת זמן – אך לא נדחתה לחלוטין. ודווקא הדחייה הזמנית הביאה למימוש המושלם ביותר של הגאולה שיכולה להיות לעם ישראל – שתתגלם בעת שאכן ייכנס משה לארץ ישראל, בזמן בית המקדש השלישי, שייבנה תכף ומיד.