מה המשמעות של הקריאה היהודית הנצחית וכיצד היא מגלמת בתוכה את עיקרי האמונה היהודית?
'וואי, שמע ישראל', הזכיר לי איתי טטרו, העורך ומגיש של מגזין חוף הכרמל ברדיו קול גלים, את הקריאה הנצחית של נשים במצוקה, כשג'וק חולף ביעף מתחת לשולחן. להבדיל, 'שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד'[1], קרא גם רבי עקיבא כשהרומאים סרקו את בשרו במסרקות ברזל[3]. בשיעורי מורשת קרב החיילים הצעירים בוודאי כבר לומדים על קצין צה"ל רועי קליין, שהשתטח על רימון יד, במלחמת לבנון השנייה, במטרה להציל את חבריו לפלוגה, ובזמן שהקריב את חייו קרא 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. ושוב להבדיל, מספרים על המתאגרף היהודי אמריקאי, דימטרי סאליטה, שהוא נוהג לקרוא 'שמע ישראל' לפני שהוא עולה לקרב. וכמובן שלא באירועי קיצון מרגשים יותר או פחות, היהודי מצווה לקרוא "שמע ישראל" בכל יום, בבוקר ובערב.
מה טמון בקריאת שמע שהוא בעל עוצמה רבה כל כך? מה הכוונה בקריאה, עליה חוזר משה בפרשת השבוע, פרשת ואתחנן, ושלאחריה מתווספת האמירה השקטה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'[2]?
בעל התניא מייסד את החלק השני בספר, שער היחוד והאמונה, על הפרשה הראשונה של קריאת שמע. הוא מדגיש כי להבין את קריאת שמע לעומק זה להבין מיהו הבורא, מי אני ומה הקשר הראוי בינינו. במילים אחרות קריאת שמע מגלמת את עיקרי האמונה היהודית בייחוד הבורא ובהנכחתו בחיי היומיום של המאמין. בהיבט נוסף, קריאת 'שמע ישראל' היא מעין הדרכה, שראשיתה אצל משה רבנו, כיצד לעורר את האהבה לבורא. זוהי הנחיה לגבי טיב ואופן ההתבוננות שהאדם צריך לבצע ביחס לעולם, לעולמו, על מנת שתצמח בו אהבה לבוראו. קריאת שמע היא מעין הכרזה על הפרספקטיבה, המשקפיים, דרכם האדם רוצה וצריך להתבונן על המאורעות הקטנים בחייו, לפני שהוא יצא לסדר יומו, ולאחר שהוא מסכם את יומו.
שתי זוויות ראיה
קריאת שמע היא הכרזה של המלכת הקב"ה על האדם, תוך מתן ביטוי לשני סוגי ייחוד של הבורא עם ברואיו. שני סוגי היחוד, העומדים בתשתית המונותיאיזם היהודי, הם גם שתי זוויות ראיה שהאדם יכול לסגל לעצמו במהלך ההתבוננות במציאות, שבאמצעותן הוא תופס כיצד כוחות הבורא הפועלים בעולם, מאוחדים עם הבורא כדבר אחד[4].
זווית הראיה הראשונה, העולה מהקריאה 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', היא היחוד העליון, או יחודא עילאה. זווית הראיה השנייה, העולה מהאמירה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', היא היחוד התחתון או יחודא תתאה. נקודות מבט אלה מעידות על העומק והאופן שבו הנבראים תופסים עצמם ביחס לבורא ולכוחותיו.
ייחוד עליון
"יחודא עילאה" היא דרגה גבוהה של התבוננות, אשר מבקשת לראות מעל למציאות הגשמית הניכרת בראיית העין.
הדרישה להתבוננות מעבר למציאות הגלויה היא הסיבה שנוהגים לכסות את העיניים בזמן קריאת שמע. יחוד עליון הוא ניסיון של בן האנוש להכיר כיצד המציאות אינה תופסת מקום, כיצד אין כל מציאות ביחס לקב"ה. הקורא קריאת שמע כמו אומר לעצמו, שמע – הבורא שלמעלה מכל העולמות ומחייה את העולמות, הוא גם הבורא שנגלה לנו מתוך הסדירות הטבעית. והמופעים שלו, ההסתר והצמצום, הם דבר אחד, בעל יחוד, ולא שני דברים.
הקורא שמע מזמין את פנימיותו להכיר בכך ששם הויה המהווה את הכל, הוא גם שם אלוקים, היוצר את הצמצום וצורת העולם המוכרת לנו. הבורא שלמעלה מכל מדידה והגבלה, הבורא שהוא כל יכול, הוא גם המקיים את המציאות הזמנית והסופית, היומיומית שאנו חיים בה. האין סופי הוא היסוד היחיד לעולם הסופי. אף על-פי שהבורא הוא למעלה מבחינת המקום והזמן הוא נמצא גם בתוך המקום והזמן. מאחר והבורא מהווה את העולם כולו, לרבות את הזמן והמקום, הוא אמור להימצא במידה שווה בכל מקום וזמן. בקריאת שמע הקורא מודה שעצם קיום הגבול הוא מופע של האין גבול. ובמילים אחרות, כל מה שקורה לנו, הדברים המרגשים והקשים, ההצלחות והמכשולים, כולם נובעים מאותו מקור וכולם בטלים אל אותו מקור.
המסקנה כתוצאה מהתבוננות זו איננה שגם הטבע הוא הבורא או כוח מהווה, כפי שנוטים לטעות כאלה המייחסים לחסידות תפיסות פנתיאיסטיות. אלא שכיוון שכוחות הבורא בעולם, הכוח המהווה את העולם, הבורא האינסופי, והכוח המסתיר את אותו בורא, הם בשורשם אחד. בקריאת שמע רבי עקיבא כמו אומר לעצמו שהייסורים שהוא חווה, הקושי והסבל הם בעצם לא ממש קיימים, הם הכל חלק מאחדות אחת, חלק מהבורא, ולכן הסבל הוא לא סבל אמיתי. העולם בעצם איננו אמיתי. זהו רק מופע זמני, הבטל ביחס לבורא האינסופי, המקיים את המופע הזה בכל רגע ורגע.
יחוד תחתון
ובכל זאת, מסרקות ברזל הן מסרקות ברזל. ייסוריו של רבי עקיבא היו אמיתיים. לכן, לעומת תובנות אלה בקריאת 'שמע ישראל', באמירה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' ממשיך הקורא את ההבנה הגבוהה של מהות הבורא לתוך העולם שלו, לתוך מסגרת החיים האנושיים. הוא אינו מתנכר למציאות העולם ולתפקיד שלו בתוכו. 'ברוך' משמעותו המשכה מלמעלה למטה, מהעולם העליון ונסתר לעולם הגלוי[5]. 'כבוד מלכותו' הוא הארה, גילוי מסוים של מלכות הבורא בתוך העולם[6]. הקריאה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' היא לכן גילוי והכרה במלכות הבורא בתוך העולם.
יחוד תחתון הוא ניסיון להבין את הקב"ה עצמו, בצורה מדויקת יותר[7]. זוהי תביעה להכיר את הקשר המחייב של הבורא לחיי האדם, ולא רק את עצם מציאותו. זוהי התבוננות בתופעה ספציפית, תוך קליטת המסרים העולים מהם באופן פנימי. מדוע הבורא שם אותנו בדיוק במציאות הזו? מה הוא רוצה מאיתנו? איך הקושי והמשבר הם חלק מאחדות הבורא בעולם? התבוננות זו מציגה לא את הביטול של האדם כלפי הבורא, כי אם את גדלותו ורוממותו של הבורא, המתכסה מעינינו.
זוהי מעין הכרה כי אנחנו בכל זאת בשר ודם, בעלי תחושת ישות, לכן אנו כמו מרכינים עצמנו בכוח עצמי על מנת להכיר בבורא. אנחנו מכירים בכך שאיננו מצליחים להרגיש את כוח הבורא המתלבש בנו כנבראים ומקיים אותנו בכל רגע ורגע ובשל כך אנו מגייסים את שכלנו שישיג תובנה זו. בהתבוננות זאת גלומה הבנה שאנחנו מציאות, שאותה צריך לראות ככפופה לבורא. ההכרה של המתבונן בכוח הבורא יוצרת תנועה של ביטול כלפיו, של כפיפת המציאות כלפי הקדושה[8]. בידיעת הכוח הבורא האדם מכיר בכך שיש לו עבודה של בחינת כל רגע חולף בתוך מסגרת המציאות[9].
הקריאה "שמע ישראל" מלמדת אותנו שהעולם קיים ואינו קיים בו זמנית. שהסבל נועד להצמיח אותנו, ובה בעת הוא חסר ערך ביחס לאין-סוף. להבין את הקריאה "שמע ישראל" לעומק זה להבין את המוטיבציה של אלפי שנות יהדות, להיאבק על זווית הראיה היהודית ולהגשים את התפקיד והתכלית של היהדות בעולם.
(באדיבות אתר התבוננות)
[1] דברים ו, ד.
[2] פסחים נו, א. אמירה זו היא כמענה לוידוי הכהן הגדול ביום הכיפורים לאחר שהזכיר את שמו המפורש של הקב"ה. בכל ימות השנה אומרים את הדברים בלחש, למעט ביום הכיפורים. על כך נאמר במדרש (מדרש רבה דברים פרשה ב', סימן לו) כי בשעה שעלה משה למרום, שמע את מלאכי השרת שהיו אומרים לפני הקב"ה: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', ומכיון שפסוק זה כביכול שייך למלאכי השרת, אומרים אותו בלחש. רק ביום הכפורים כשדומים ישראל למלאכי השרת, אומרים אותו בקול רם. ראו: הרבי מליובאוויטש, מאמרים מלוקטים, חלק ג, ליל א' דחג השבועות (לפנות בוקר), ה'תשכ"א, עמ' 417.
[3] 'בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו עד כאן? אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך ב"אחד" עד שיצתה נשמתו ב"אחד". יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך ב"אחד"'. ברכות, סא, ע"ב. ראו גם את גרסת הירושלמי, סוטה ה, ה.
[4] ראו בעניין גם לקוטי שיחות חלק כא, עמוד 443.
[5] הברכה היא מלשון 'ויברך הגמלים' (בראשית כד, יא), היינו עוזר להם לכרוע, או המבריך גפן (ירושלמי, כלאים רפ"ז), כפי שכופפים ראש הזמורה של ענף אחד לארץ וצומח גפן אחר. על יוסף כתוב שהיה אברך, כלומר צדיק המקשר ומשפיע מעולם עליון ועד עולם זה התחתון (רשב"ם, בראשית מא, י). ראו: אדמו"ר הזקן, תורה אור לז, ז.
[6] ראו למשל הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם טו, חלק ראשון, יום שמחת תורה, ה'תשט"ז, 117.
[7] ראו: הרבי מליובאוויטש, מאמרים מלוקטים, חלק ב, יו"ד שבט, ה'תשל"ב, עמ' 375; שער היחוד לאדמו"ר האמצעי פרק ד'.
[8] ראו למשל המשך תרס"ו עמ' נט.
[9] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, ט, חלק שלישי, ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשי"ג, עמ' 176, 177.
