מטרתו האמיתית של משה הייתה לפעול את הגאולה השלמה – מצב שהיה מתגשם אם אכן היה נכנס לארץ. וכך גם אנו צריכים ללכת בדרכו של משה רבינו – לבקש, להפציר ולתבוע את הגאולה השלמה, מבלי להרפות ומבלי להתייאש.
פרשת ואתחנן פותחת בתיאור התפילות הרבות שנשא משה רבינו כדי שיותר לו להיכנס לארץ ישראל. למרות התחנונים, לא נכנס משה לארץ. הוא נפטר ונקבר בעבר הירדן המזרחי, ויהושע בן נון מילא את מקומו והכניס את עם ישראל לארץ.
חז"ל אומרים כי מעשי ידיו של משה נצחיים (הדברים אמורים לגבי המשכן וכליו, שהוקמו על ידו – ונגנזו שלמים אי-שם, עד שיתגלו בגאולה השלמה). בוודאי אפוא שגם לתפילותיו יש ממד נצחי והן לא נישאו לשווא. נכון, שמבוקשו הפשוט של משה היה להיכנס
מיד לארץ, אולם עצם רצונו של משה להיכנס לארץ ישראל – יחד עם כל בני דור המדבר – עוד יתגשם: בגאולה השלמה.
עלינו ללמוד ממשה כיצד יש לקוות ולהפציר ללא גבולות. חז"ל מלמדים כי משה נשא תפילות ובקשות 515 פעמים (כערכה המספרי של המילה 'ואתחנן'). בשלב זה, ביקשו הקדוש-ברוך-הוא לעצור – אך מסתבר כי הוא המשיך להתפלל, על פי הכלל התורני הידוע: "כל מה שאומר לך בעל-הבית עשה, חוץ מ'צא'". לצאת (או להישאר) מחוץ לבית הטבעי שלנו – ארץ ישראל – זו הוראה שהקדוש-ברוך-הוא לא מעוניין כי נשמע בקולה.
בעצם, מטרתו האמיתית של משה הייתה לפעול את הגאולה השלמה – מצב שהיה מתגשם אם אכן היה נכנס לארץ. וכך גם אנו צריכים ללכת בדרכו של משה רבינו – לבקש, להפציר ולתבוע את הגאולה השלמה, מבלי להרפות ומבלי להתייאש. נכון, שמזה אלפי שנים אנו מבקשים ומתפללים – אבל הקדוש-ברוך-הוא לא עצר אותנו, והוא מצפה שנמשיך לבקש ולהתפלל. תפילה אחת נוספת מצדנו, יכולה להיות זאת שתביא בפועל ממש את הגאולה.
(התוועדויות תנש"א חלק רביעי עמוד 91)
