הרב הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב קודם שהתגלה, היה מתגורר בעיר יאמפול הסמוכה למז'יבוז', עירו של הבעל שם טוב.

בין חסידיו של הבעל שם טוב היה סוחר בהמות, שהיה מגיע אל הבעש"ט לעיתים קרובות כדי לקבל את ברכתו להצלחה במסחרו.

באחד הימים נכנס הסוחר לחדרו של הבעש"ט כדי לקבל ברכת פרידה והצלחה, כמנהגו מימים ימימה. אלא שהפעם השהה אותו הרבי וביקש ממנו בקשה מיוחדת: "כשתבוא אל העיר יאמפול, אנא מסור פרישת שלום בשמי לרבי מיכל".

שמח הסוחר למלא את רצונו של הרבי, וכשהגיע לעיר יאמפול, חיפש את הצדיק רבי מיכל, אולם כל חיפושיו עלו בתוהו. איש מבני העיר לא הכיר צדיק בשם רבי מיכל, "כנראה שטועה הנך", אמרו לו יהודי המקום ונדו לו בראשם.

מיואש ומוטרד, לאחר חיפושים רבים, נכנס הסוחר לבית-המדרש כדי לפוש מעט. כנסיון אחרון ניגש אל אחד המתפללים מפשוטי העם בתקווה אולי הוא מכיר צדיק בשם רבי מיכל.

קימט האיש את מצחו ולבסוף ענה:

- "אמנם יש פה יהודי בשם מיכל, אך הוא איננו 'רבי', ורחוק הוא מתואר זה כרחוק מזרח ממערב. גם הילדים מכנים אותו בשם "המשוגע"; נו, מה תאמר על אדם שבשעת התפילה חובט את ראשו בכותל עד זוב דם?"...
הבין הסוחר כי אליו התכוון הבעל-שם-טוב הקדוש.

- "הראה לי את ביתו, ברצוני לדבר עמו", ביקש הסוחר.

- "לא קל יהיה הדבר" - השיב אחד הנוכחים שהקשיב לשיחה - "במשך כל היום רוכן הוא על ספריו, ואם לא תבקש מאתו דבר מאכל לא יביט לעברך כלל.

ביקש הסוחר שבכל זאת יראו לו את הדרך לביתו.

פליאתו גברה כשהגיע לביתו וראה את העוני המשווע, המחסור והדחקות בהם היו רבי מיכל ומשפחתו שרויים. הבקתה רעועה ומטה לנפול החלונות שבורים, ולפני הדלת דשדשו תינוקות לבושי קרעים. לרגע חשב שמא טעה בזיהוי האיש ולא אליו התכון רבו, אך זו הברירה האחרונה שנותרה בידו.

משנכנס הסוחר לבקתה, מצא את רבי מיכל יושב סמוך לשולחן רעוע וספר קבלה פתוח לפניו. רבי מיכל לא הבחין כי מאן-דהוא נכנס הביתה.

כשראה כך הסוחר, העז לגשת לרבי מיכל וללחוש באוזניו: "רבי יהודי, רעב אני, חפץ אני לאכול"...

באותו רגע הקיץ רבי מיכל מדבקותו, קיבל את פני האורח בלבביות, ומיד החל לפשפש בארונות ובפינות, שמא נשאר דבר מאכל עבור האורח, אך מאום לא נשאר. רבי מיכל נטל אפוא את אחד מספריו, נתנו לחנווני בתורת משכון, ובתמורה קנה לחם ודג מלוח.

לאחר שסעד הסוחר את ליבו, פנה למארחו ואמר:

- "פריסת-שלום לך מאת הבעל-שם-טוב".

דומם הרכין רבי מיכל את ראשו, בהכנעה ובשפלות הלב.

קודם שיצא הסוחר את ביתו של רבי מיכל, העז ושאל:

- "רבי מיכלי, רואה אני כי איש קדוש אתה, אינך צריך אלא להתפלל לה' ומצבך ישתפר; מדוע אפוא אתה חי בדחקות כה נוראה?"

התקדרו והתהרהרו פניו של רבי יחיאל מיכל, כעבור רגע השיב ואמר:

- "משל למה הדבר דומה? - למלך רם ונישא שהשיא את בתו היחידה, ובליל החתונה ערך משתה גדול להמון קרואים, וייחד לכל אחד מהם ובו פירוט המנות שעתידות להיות מוגשות. השמחה והעליצות היו לנחת רוח לכל המסובים.

לפתע פתאום, רגע לפני שהתישבו המוזמנים על יד השולחן, נפטרה הכלה בפתאומיות והשמחה הגדולה הפכה לאבל כבד.

מיד קמו משולחן הסעודה רבין מן הקרואים, אבלים וחפויי ראש ושבו לביתם אף מבלי לטעום מהמעדנים שהוכנו עבורם.

לא כן נהגו כמה מן המוזמנים שהיו ידועים ומוכרים כזוללים וסובאים. הללו אמרו בלבם - מה לנו ולכלה, אנו נקראנו לסעודה ואין בכוונתנו לוותר עליה... ישבו אפוא במקומותיהם, ולא קמו עד שסיימו לאכול את כל התבשילים, הפרפראות והלפתנים.

כן הדבר גם בנמשל - המשיך רבי יחיאל מיכל לבאר בטוב טעם - אמנם אנו, בני ישראל, הננו קרואיו של הקדוש ברוך הוא אל המשתה שעשה לכבוד "ירושלים-ציון" היא הכלה. אולם לאחר שחרב בית מקדשנו וציון כלתנו נלקחה מאתנו, ושבויה היא בידי אויבינו, שוב אין אנו יכולים לשמוח ולהתענג על כל המעדנים והמטעמים; נשב כאבלים עד עת יחונן הקדוש ברוך הוא את ציון וישיב את בניה לשכון בתוכה כבתחילה.

השכינה עודה בגלות - הפטיר רבי יחיאל מיכל - וכלום אף אני אנהג כמותם?!"...