שם של היהודי, שהוא כוח נשמתו האלוקית והקדושה, מהווה מעין חליפת הגנה רוחנית על היהודי
נתינת שם בברית
המדרש מספר שלמשה-רבינו ישנם עשרה שמות: 1) ירד [על-שם "שירד להם לישראל מן בימיו"]. 2) חבר ["שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים"]. 3) יקותיאל ["יקותיאל שקוו ישראל לא-ל בימיו"]. 4) אביגדור. 5) אבי-סוכו ["שנעשה להם לישראל כסוכה"]. 6) אבי-זנוח ["שהזניח עונותיהן של ישראל"]. 7) טוביה ["שכתוב ותרא אותו כי טוב הוא, כי טוביה הוא"]. 8) שמעיה בן נתנאל הסופר ["ששמע ה' תפלתו"]. 9) לוי ["שהיה משבטו של לוי"]. 10) משה ["כי מן המים משיתיהו"]. ומסיים המדרש שאמר לו הקב"ה למשה, חייך, מכל השמות שלך, איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה "ותקרא שמו משה", "ויקרא אל משה".
בתיה נתנה את השם משה, כשהיא משתה אותו מהתיבה ביאור בהיותו בן שלושה חדשים, אבל שאר שמותיו לא נאמר במדרש מתי הם ניתנו, באיזה גיל היה משה כשהם ניתנו לו, אך במקום-אחר מסופר בחז"ל ש"מלו אותו לשמונה ימים וקראו שמו", כלומר שנתנתו לו שם, לפחות אחד מהשמות - בברית המילה. ואכן כך מנהג ישראל לתת שם בברית, אף שאין בזה חובה הלכתית ברורה, השולחן-ערוך והרמ"א לא פסקו זאת להלכה, אך למעשה מנהג ישראל לתת שם בברית, כדי לקשר את נתינת השם עם מצווה קדושה ונעלית, וכך השם יחול בקדושה, בעת עשיית מצווה.
לפי תורת הנסתר, כותב הרבי, שהשם הוא הקוד הרוחני של נושא השם, ולפי זה מובן הדגש המיוחד של נתינת השם במעמד הקדוש של מצוות הברית. זאת ועוד, לפני הברית כשהתינוק הוא ערל, לא ראוי לתת שם המסמל את הכוחות הקדושים של הנשמה - "כל עוד יש אחיזה לערלה וטומאה באדם - אי אפשר שיחול עליו הנשמה, ולזה אי אפשר שיקרא בשם", אבל אחר המילה "שנסתלקה הערלה והטומאה - תחול עליו סוד הנשמה .. ויקרא בשם אדם ישראלי"[i] [לכן אברהם אבינו קיבל את השם אברהם בברית המילה, שאז נוספה לו האות ה"א, כי "לפני המילה היה שם טומאה לפניו וחרפה, שם ערלות, ועכשיו שנימולו וקיימו בו מצוות מילה - צריך לשנות שמו לשבח"].
[וזאת למרות שבנוגע ליצחק אבינו נראה מפשטות סדר הפסוקים שנתנו לו את השם לפני הברית, כי תחילה כתוב "ויקרא אברהם את שם בנו .. יצחק", ורק אחר-כך כתוב שעשו לו ברית מילה - "וימל .. את יצחק", אבל אולי הכוונה רק להחלטה על השם, ואילו ההכרזה בפועל היתה רק בעת הברית].
כיוון ששם הוא ביטוי לכוח הנשמה הרוחני, לכן שם של היהודי, שהוא כוח נשמתו האלוקית והקדושה, מהווה מעין חליפת הגנה רוחנית על היהודי, לפי זה מוסבר בספרים דבר מיוחד בקשר לנתינת השם לנח (שהיה "איש צדיק תמים גו'"):
בסיפור התורה בחומש בראשית על הדורות הראשונים נאמר שמם של בני-האדם מיד עם תיאור לידתם ["ויולד את משותלח" "ויולד את למך", וכדומה], ואילו בנח תחילה נאמר בפסוק "ויולד בן" ורק אחר-כך כתוב "ויקרא שמו נח", סיבת הדבר: "לפי שאנשי הדור מכשפים היו. ויכשפו אותו אם ידעו שמו", "כי כל דבר מגולה שולטת בו עין הרע", אבל לאחר הברית לא חששו מליתן לו שם - כיוון שכוח המצווה תגן עליו[ii].
ולסיכום: נתינת השם בברית המילה היא בדווקא בברית לא לפני ולא אחרי:
לא לפני הברית - כי הילד עדיין ערל, והשם המביא את כוח הנשמה לכן כדאי שהוא ינתן ויחול רק על נימול שאינו טמא בערלה. כמו כן אין לדחות את נתינת השם למועד מאוחר יותר מברית - כי שם הוא מעין 'חליפת הגנה' רוחנית על הרך הילוד, שלא יינזק מעין-הרע וכוחות רעים אחרים, לכן יש לתתו מיד בברית במועד ולא לדחות ולהשאיר את התינוק ללא שם.
אמנם כאן צריך להבהיר דבר חשוב:
יש מדינות שהחוק הגויי שלהם מכריח את ההורים לתת שם לאחר הלידה מיד עם היציאה מבית-הרפואה, ולא יכולים להמתין עד הברית - ופוסקי ההלכה דנו בזה, וההכרעה המקובלת היא ש"יזהר לא להוציא את השם בשפתיו אלא יכתוב ולא יותר".
כמו כן יש דיון בפוסקים על לילד שנדחית מילתו, לימים או שבועות, מפני חולי וכדומה - האם ליתן שם לפני הברית? ונחלקו בכך הדעות יש אומרים שאדרבה רצוי לתת את השם לפני הברית שכך יכולים לברך את התינוק ב"מי שבירך" לרפואתו, ויש אומרים שאין ליתן שם, כי שם לפני הברית בשום-אופן אינו רצוי.
נתינת השם לבת
מועד קריאת השם לבת - יש נוהגים לתת מיד ביום הלידה, אבל מנהג ישראל כבר מימי קדם לתת שם באמירת "מי שבירך" במעמד עשרה מישראל ליד ספר-התורה, באחד מימי הקריאה, שני חמישי או שבת, וזכות התורה תגן על התינוקת שהורי'ה יזכו לגדלה לתורה ולחופה ולמעשים טובים.
יש נוהגים לתת את השם דווקא בקריאת התורה של שבת, וגם תינוקת שנולדה ביום ראשון, הם ממתינים עד שבת, משום שאז זה נעשה בפרסום רב יותר מאשר בימי חול, וכמו-כן קדושת וברכת השבת משפיעות על הילדה לברכה והצלחה [ה'מגן אברהם' שאבי הבת יעלה לתורה בשבת שאחרי הלידה, ויש שהבינו מדבריו שיש ליתן שם בעת עלייתו לתורה];
אבל רבים מהאחרונים כותבים שרצוי להקדים ולתת השם בקריאה הכי סמוכה ללידה, גם ביום שני או חמישי, ולא להמתין עד שבת. וכן הורה למעשה אדמו"ר הזקן [וכתב הרבי: "אין לנו אלא הוראת נשאינו .. ויקרא שם ביום הקריאה הקרוב ליום הלידה"].
[מנהגים נוספים: יש אומרים שלא ליתן שם לפני מלאות חמשה ימים ללידה, אבל בשבת אפשר ליתן שם אפילו אם חלפו רק שלושה ימים מהלידה].
שמחה בנתינת השם לבת - כתב "המאור הגדול" לעשות קצת שמחה וסעודה כשנותנים השם לבת, וכן המנהג המקובל בקרב רבים מהחסידים וייראי ה'. בכמה קהילות ספרדים נהגו לעשות מסיבה של שמחה, "זבד הבת", לבכוד לידת בת.
מי נותן את השם
מי ההורים, האבא והאמא יש מנהגים שונים למי יש את זכות ההחלטה לקבוע את השם: יש נוהגים שקריאת שם הילד הראשון נתונה לאב, לילד שני לאם וכן הלאה אחד לאב ואחד לאם (וכן מקובל בהרבה קהילות ספרדים), ויש נוהגים להפך ששם הילד הראשון לאם והשני לאב וכן הלאה (כן מקובל בהרבה קהילות אשכנזים), ואף במקרא אנו מוצאים מקרים כאלו ומקרים כאלו. וכתב הרבי שזה צריך להיות "בהסכמת שני ההורים יחד", וראוי להזכיר את דברי החיד"א "שמריבה בבית יולדת גורמת סכנה לולד", לכן הדבר צריך להעשות בהסכמה ובאהבה ובלי מחלוקת.
הקשר לאבא ולאמא
בהמשך לסוגיית השמות נדון בקשר להזכרת שמות האבא ןהאמא, שמנהג ישראל שלעיתים מזכירים את שם האבא ולעיתים את שם האמא: בעליה לתורה מזכירים את שם האב - "יעמוד פלוני בן פלוני", גם בהזכרת נשמות נפטרים מזכירים את שם אבי הנפטר - "לנשמת פלוני בן פלוני", ואילו כשמברכים חולה ב"מי שבירך" מזכירים את האם "פלוני בן פלונית", מה פשר השינויים הללו?
מענין לענין באותו ענין, בנקודות נוספות יש הבדל בין היחוס אחר האב או האם: היהדות נקבעת לפי האמא: מי שאמו יהודיה אפילו שאביו גוי - הוא יהודי גמור! ומי שאמו גויה ואביו יהודי - הוא גוי אינו יהודי! מצד שני, היחס השבטי של כל יהודי נקבע השבט של אביו, ראובן, שמעון, לוי וכו', מי שאביו כהן אף שאמו ישראלית - הוא נחשב לכהן, מי שאביו ישראל ואמו כהנת - הוא ישראל ואינו כהן [גם היחס העדתי למנהגי עדות אשכנז וספרד, נקבע לפי העדה של האב ולא לפי העדה של האם].
[גם לענין בכורה אנו רואים הבדל בקשר לאבא ולאמא (במצב שההורים נישאו בזיווג שני): לענין ירושות (כלכליות, ומשרת כבוד, מלכות וכדומה), הבכור נחשב הראשון מהאבא הוא היורש פי 2 משאר האחים, ולענין "פדיון הבן" (לפדות את הבכור הנולד מהכהן) הבכור נחשב הראשון של האמא, כדברי התורה "פטר רחם תפדה לי", הראשון הנולד מרחם האם צריך להיפדות, אפילו שלאביו נולדו כבר ילדים מאשה קודמת].
מדוע בדברים מסויימים הבכורה היא הראשון מהאב ובדברים מסויימים באם? מתי הקשר תלוי בעיקרו באבא ומתי באם?
בתורת החסידות מוסבר שאבא ואמא משפיעים ויוצרים תחום מוגדר מיוחד בצאצאיהם: הגוף של העובר נוצר בעיקר מאמו ונשמת העובר בעיקר מאביו.
לכן כשאדם חולה מתפללים עליו עם שם אמו - שהיא הכוח והמקור לגוף, ואילו כשמעלים לתורה ורוצים לחזק את החיבור של הנשמה לתורה - מזכירים את שם האב. וגם בהזכרת נשמות לאחר המוות של הגוף, מזכירים את האבא, שנשמת הנפטר יונקת מהאב.
[בשל כך אמרה תורה "פוקד עוון אבות על בנים", שלכאורה מדוע הבן נענש בשל חטאי אביו? אלא היות שנשמתו ניצוץ מנשמת אביו, ממילא כשנפשו וכוחו הרוחני של האב נפגם בחטאים, גם נפש ילדיו נפגמו, כשם שכאשר שורשי העץ נפגמים ממילא גם ענפיו - היונקים ממנו - נפגעים].
היהדות נקבעת לפי האמא, כי היהדות היא בעצם הגוף היהודי, כדברי הזוהר ש"גוף היהודי קדוש ומיוחד", והשייכות השבטית תלויה בזיקה הנשמתית התלויה באב. ענין זה יוסבר בעזרת ה' בהזדמנות אחרת ביתר אריכות.
[בתורת הנסתר מגדירים את הזכר כ"משפיע" ואת הנקבה כ"מקבל": "משפיע" בונה קשרים חברתיים לפי הקנה מידה של היכולת להיות משפיע - במידה שהזולת מוכן לקבל ממנו השפעה כלשהיא (דעה, כסף וכדומה) הקשר יתקיים, ובמידה שהזולת אינו מוכן לקבל - הקשר יתבטל; ו"מקבל" בונה קשרים חברתיים לפי קנה-מידה של יכולת לקבל מהזולת, במידה שהלה מוכן לתת לו (לדבר ולשוחח עמו וכדומה) - הקשר יתקיים, ובמידה שהזולת אינו מוכן לתת לו - הקשר עמו יתבטל.
זה ההבדל בין שני סוגי הבכורות: בכור מאב הוא "ראשית אונו" של בחינת המשפיע ובכור מאם הוא ה"ראשית" של בחינת המקבל - משום כך בדברים מסויימים הבכורה היא של הבכור מהאב ובדברים אחרים של הבכור מהאם:
ענינים שהדגש המרכזי שבהם היא תכונת משפיע, כמו ירושה ושליטה על הון ורכוש, משרה של מלכות וכדומה - ניתנים לבכור מהאב. וענינים שהדגש המרכזי בהם הוא תכונת המקבל, כמו קבלת קדושה אלוקית "קדש לי כל בכור פטר רחם" - ניתנים לבכור מהאם. קבלת הנשמה והזהות היהדית תלויה באם, כי היא בחינת מקבל, המכינה את צאצאיה להיות כלי לקבל את קדושת העם היהודי, אבל החלוקה בין השבטים בישראל היא בין תכונות ההשפעה השונות שביניהם, לכן זה תלוי באב].
[i] לכן מי שלא נימול, אינו יכול לאכול מהקורבנות, שלכאורה וכי אין חטאים חמורים אחרים, ומדוע חטא אחר אינו מערכב אלא רק חטא אי ביצוע הברית? ועוד: אם לא נימול מפני הסכנה, גם הוא אסור לו לאכול מהקורבן, והרי התורה אוסרת עליו למול בשל פיקוח נפש? אלא ערל עדיין לא חלה עליו "סוד הנשמה" הקדושה ולכן אינו יכול להמול, ולכן גם נתינת השם היא רק לאחר הסרת הערלה
[ii] לפי הקבלה, יש לאדם שני שמות: הרי זה השם שבקדושה ומלפני זה זה השם שבקליפה לכן חששו.
