האם כדאי לבחור שמות ישנים, שכבר יש כמותם בעולם, או שיש ענין לחדש ולתת שמות חדשניים?
בחירת השמות
כותב הרבי: שם הוא דבר גדול, שהוא הצינור בו נמשכת החיות וההשפעה לדבר הקרוי בשם", כלומר שהשם הוא ה"קוד הגנטי" והכוח הרוחני של נושא השם (עומק הענין הוסבר במאמר הקודם), אחד הביטויים לדבר קשור לעבדות של בני ישראל בארץ מצרים - בה עוסקות פרשיות השבועות הללו – השם "מרים", אחותו של משה, הוא מלשון מרירות, מסבירים חז"ל שהיא נקראה מרים "כי בימים ההם החלו המצריים למרר חיי בני ישראל" [כידוע שהעבדות במצרים היתה 86 שנה, מלידת מרים, עד היציאה ממצרים].
בהיותה של מרים נביאה ומנהיגת נשי ישראל, לכן התבטא בשמה העבדות הקשה של כללות האומה היהודית.
במאמר הנוכחי נעסוק בהיבטים הלכתיים שונים בסוגיית השמות, וראשית לכל אודות בחירת השמות, האם כדאי לבחור שמות ישנים, שכבר יש כמותם בעולם, או שיש ענין לחדש ולתת שמות חדשניים?
בתנ"ך התחדשו השמות כמעט בכל דור, רוב השמות הם חדשים, ואף בדורות שלאחר התנ"ך, בזמן התנאים והאמוראים, היו הרבה מאוד שמות חדשים ומעט שמות חוזרים על עצמם, ואילו בדורות המאוחרים יותר, רוב השמות חוזרים על עצמם - ויש מעט מאוד שמות חדשים. הסיבה הפנימית לדבר נובעת מסוג הנשמות של בני האדם, בעבר היו רוב שירדו לעולם חדשות לכן היו גם שמות חדשים, ואילו היום אין נשמות חדשות, אלא נשמות הבאות לעולם בגלגול נוסף (להשלים או לתקן פגמים שנוצרו בגלגול הקודם), לכן רוב השמות הניתנים הם שמות שכבר היו קודם ולא שמות חדשים.
באופן כללי בדורות האחרונים, אצל יהודיים יראים ושלמים, מקובל לתת כמה סוגים של שמות:
שמות תנכיי"ם או של חז"ל המופיעים בתלמודים ובמדרשים, שמות של צדיקים אדמורי"ם. שמות שיש בהם שם ה'. שמות אחר קרובי משפחה, שנפטרו, ואצל בני עדות המזרח - גם אחר אלו החיים בעולם. שמות של דברים שבטבע (חיות. צמחים. מקומות). שמות של מאורעות חיים. שמות מתוך פרשת השבוע או ההפטרה של השבוע של הלידה. או שמות הקשורים לחגים הסמוכים לימי הלידה, או ליום הברית. או למאורעות הקשורים לצדיקים - ימי הילולא, ימי הולדת וכדומה - הסמוכים לימי הלידה או הברית.
במדרש מוזכר נתינת שם אחר ההורים וזקנים "שם אבותינו", והשדי-חמד אומר שיש בזה משום קיום מצוות כיבוד הורים, ומוסיף ש"הוא לטובת נשמתו וזכרו לדור דור" ויש אומרים שזה סגולה לאריכות ימים. מדברי הרמב"ן נראה ששם אחר הסב מצד האב קודם לשם אחר הסב מצד האם.
יש שנהגו ליתן שם אחר רבותיהם, אדמורי"ם גדולי עולם, צדיקים, גדולי ישראל ותלמידי חכמים, ובוודאי אחר האבות הקדושים שבתנ"ך, ומסופר בחז"ל על שמות שנתנו אחר גדולי ישראל שלימדו וסייעו לאדם באופן ישיר, ונתינת השם היא גם סגולה שיהיה הילד מוצלח בתורה ויראת שמים, ויש אומרים שגם נתינת שם אחר רבו היא סניף ממצוות כיבוד הורים, כשם שנתינת שם אחר זקניו זה ממצוות כיבוד הורים, כך גם נתינת שם אחר רבו סניף ממצוות כיבוד רבו.
יש מעלה מופלאה בבחירת שם אחר צדיק קדושה כסגולה וברכה שכוחות הצדיק יושפעו לרך הנולד שיתברך ויגדל חסיד, ירא-שמים ולמדן, בעל מדות טובות כו':
במדרש מסופר[i] שארבעים שנה לפני שנולד שמואל הנביא, יצאה בת-קול משמים והכריזה ש"עתיד לעמוד צדיק אחד ושמו שמואל". הודעה זו נודעה והתפרסה בעם ישראל ו"כל הנשים היולדות בנים - קראו בשמותם שמואל", ו"היה הבת-קול מתמיד, וכך היו הנשים יודעות שלא נולד שמואל עדיין", והם המשיכו לתת את השם שמואל. ו"כשנולד שמואל בן חנה, פסקה הבת קול וידע כל ישראל כי נאמן שמואל לנביא"., ואמרו חז"ל[ii] ש"כל אותן הבנים שאימותם קראו לילדיהם "שמואל" זכו לנבואה, והן הן חבל הנביאים המתנבאים וזהו שכתוב "שמואל בקוראי שמו", מפני שנקרא שמם שמואל - נתנבאו"[iii].
יש נוהגים להקדים נתינת השם אחר רבו לשם אחר זקניו, ויש שמקדימים בנתינת שם אחר אביו ורק אחר כך אחר רבו [ולדעה האמורה ששם אחר רבו סניף ממצוות כיבוד הורים, הרי כשם ש"אבידת אביו ואבדת רבו, אבדת רבו קודמת", כי אביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו הביאו לחיי העולם הבא, מסתבר שיש עדיפות לנתינת שם אחר רבו יותר מנתינת שם אחר אביו].
נתינת שם אחר רבו המובהק שלמד ממנו רוב חכמתו כתב בשולחן-ערוך שאם הוא שם נדיר ולא מצוי ("פלאי") - אסור לקרותו בין בחיי רבו ובין לאחר מותו אבל שם נפוץ ומצוי - מותר [וכן נהג החתם סופר - שלא העניק לאף אחד מבניו את השם "נתן" השם של רבו הגדול - רבי נתן אדלר].
לתת שם אחר אדם חי - כאמור, מנהג הספרדים ליתן אחר אדם שחי, וזה כבוד וסגולה לאריכות ימים לאדם שקוראים על שמו, לכן קריאת שם אחר הסבא הינה מצוות כיבוד הורים, וכתב השדי-חמד שרגילים לקרות לתינוק על-שם הסבא גם אם הוא בחיים, אבל במדינות אשכנז מקפידים שלא ליתן שם אחר אדם חי (כי "יש טוענים שיש סכנה לאותו אדם, כאילו זה בא חליפתו"), רק אחר נפטרים ("להקים להם שם"). ואומר הרבי שכל אחד ינהג גם להלכה למעשה כמנהג עדתו.
אחר שני אנשים - שמות רבים ניתנים אחר שני אנשים, לדוגמא "שם טוב" ניתן על-שם שני אנשים "שם" (בנו של נח) ו"טוב" (גואלה של רות סב דוד המלך). גם אדמו"ר הזקן נקרא "שניאור" על שם שני הסבים שלו. אבל, מדגיש אדמו"ר מהוריי"צ שרק כאשר מדובר על שני יהודים כשרים וצדיקים אפשר לנהוג כך, אבל אין לערב בנתינת שם אחר שני אנשים שהאחד קדוש אלוקי והשני בבחינת חול וכן כותב הרבי שאם נותנים שם אחר נשיאי חב"ד אין לצרף לשמותיהם שמות אחרים [ועיין בדברי ה"משנה הלכות" שבסעיף הדן בנתינת שם אחר אדם שאינו שומר תומ"צ].
אחר אדם רשע - חז"ל אמרו שאין לתת שם אחר רשע - "שם רשעים ירקב, רקביבות תעלה בשמותיהם, שלא משתמשים בשמותיהם. לא יקרא לבנו שם אדם רשע", "שמעת מימך אדם קורא בנו פרעה, סיסרא, סנחריב? אלא אברהם, יצחק, יעקב, ראובן ושמעון". בגמרא מסופר על אדם שנקרא בשם של רשע, "דואג", וסופו היה רע ומר - "אמו .. טבחתו ואכלתו". בספר חסידים כתוב ש"חנוך בן ירד" חי חיים קצרים לתקופתו, כי נקרא אחר חנוך בן קין "וקין ובניו - שם רשעים ירקב". רבי יהונתן מאייבשיץ דן במותו של "אבירם" (בן חיאל בת האלי), וכותב שכיון שנקרא "על-שם אבירם שהיה בעדת קרח וירד חיים שאולה, פשיטא דהיה לו למות", יש שכתבו שהנקרא בשם רשע לעולם הוא בסכנה. וה"חתם סופר" אומר "שהקורא בשמם מעורר את הטומאה ממקורה וממשיכה על עצמו".
במקרה שאין ברירה, מצד כיבוד הורים וכדומה, ייעץ ה"משנה הלכות" שיכוונו בעת נתינת השם על איזה צדיק שנקרא באותו שם.
חשוב להבהיר: א) הפסול הוא רק בשם ייחודי לרשע, שכשמזכירים את השם נזכרים באותו רשע, ובלשון הרמ"א "שם שלא מצינו באיש אחר אלא חוץ מאותו רשע, אבל שם המשותף לרבים הנקראים כן - אין לחוש". ב) לאידך שם של רשע שהשם עצמו מורה על הרשעות, כ"נמרוד" שמרד בה' - פסול במיוחד.
ג) רשע שחזר בתשובה - קוראים בשמו. מכאן התר לקרוא אחר הורים או קרובי משפחה שהיו רשעים, "שסתם בני אדם חוזרים בתשובה קודם מיתתן" [יש שוללים זאת, כי השם גורם להיות צדיק או רשע, ומדגישים ש"ודאי מוחלין האבות לבנים אם לא יקיימו שמם", כדי שנכדיהם וצאצאיהם יהיו בעלי מזל שם טוב].
שם גויי - יש מעלה גדולה לקרוא שמות יהודיים ואחד השבחים שבזכותם נגאלו ישראל מגלות מצרים היא ש"לא שינו שמם", הם שמרו על שמות יהודיים! בספר חסידים כותב "לקרוא שם יהודי". הבני-יששכר שולל בחריפות נתינת שם של גויים, כי "שם הוא כבית אחיזה של הכלי", ושם גויי הוא אחיזת טומאה באדם לפרוק חס-וחלילה עול תורה ומצוות [לכן קרא נבוכדנאצר שמות גויים לחנניה מישאל ועזריה ודניאל, כדי למושכם לעבודה זרה]. כתב הרמב"ם אסור להדמות לגויים, והמהר"ם שיק סובר שזה גם בשמות, והוא נוקט להלכה ששם גויי אסור מהתורה משום "ובחוקותיהם לא תלכו" [לכן יש צד איסור גם בשם משפחה גויי, לכן כשנגזרו הגויים שהיהודים יבחרו שם משפחה בלע"ז, בחר בשם "שיק" הנראה לעז אך הוא באמת רשאי תיבות "שם ישראל קודש"].
אף-על-פי-כן, פוסק להלכה למעשה ה'אגרות משה' שאין איסור בדבר.
נתינת שם אחר אדם שעבר צרות קשות בחייו - המהרש"ל כתב שהעולם קוראים ישעיה, למרות שהנביא נקרא "ישעיהו" (בלי וא"ו), כי נהרג במיתה קשה. אך משמע מהרמ"א והחתם סופר שכשיש בשם זה אנשים נוספים - אין חשש וקפידא בדבר. דוד המלך נתן לבניו את השמות "אליפלט" ו"אלישמע" ולאחר ששניהם נפטרו, נתן לשני בניו שנולדו אחר-כך את שני השמות הללו. ה"כף החיים" הורה למעשה להורים שילדיהם נפטרו בקטנותם שאם נולד אחר כך עוד ילד לתת את שמו של אחיו הנפטר.
שני שמות - בתקופת המקרא, התלמוד והגאונים לא היה כל-כך שכיח שלאדם אחד יהיו שני שמות. מבין מאות רבות של גאונים וראשונים נמנו רק כעשרים שיש להם שני שמות. אך בדורות מאוחרים יותר הדבר הלך והתפשט, ואף צדיקים וגדולי ישראל רבים קרויים בשני שמות. וכתב האבני נזר שאדם שיש לו שני שמות, כגון מנחם מענדל, זה לא נחשב לשם אחד ארוך אלא לשני שמות נפרדים, ומשתמע מדבריו שאם רוצים לתת שם אחר אותו אדם - ניתן לתת גם רק אחד מהשמות.
שם ה' כחלק משם האדם - כתב הרמב"ן: מנהג בישראל שיקראו שמות בשבחי האל, כמו "צוריאל", "צורישדי", "עמנואל", וכן שם המשיח ושם ירושלים, וכן שמות מלאכים: "גבריאל", "מיכאל". ומותר לקרוא בשמותם, כשאין מתכוונים לה' אלא לבשר-ודם, ושמות בני אדם לא נתקדשו. וכן מצינו בתנ"ך את השם שלום, למרות שהוא מהשמות הקדושים. וכתב הרח"ו "שמות המלאכים הנמצאים בבני אדם, כגון מיכאל וגבריאל, מותר להזכירם ואין בהם חשש".
שמות של חיות טהורות וטמאות - צבי, אריה, זאב, דב, דבורה אילה - הם שמות מפורסמים בישראל, למרות היותם שמות של בעלי חיים, ואפילו בעלי-חיים טמאים, וכן כתב החיד"א קצת נוהגים לשום לבניהם שם חיה, כי אומרים שקיבלו כי בזה ינצלו מחולאים ולכן קראו בשמותם צבי, או איל או אריה", יש נוהגים להצמיד לשמות השבטים את שם החיה אליה נמשלו, כגון "יהודה אריה".
שמות אחר מאורע הקשור ללידה - כבר הזכרנו את דברי המדרש ש"דרך הצדיקים לשום שם לבניהם לענין המאורע", וכן נהגו האבות (מנשה - כי נשני, אפרים - כי הפרני). ומשה רבינו (גרשם - שגר בארץ נכרי וה' הצילו). על יסוד דברי אדמו"ר הזקן ש"יש לחיות עם הזמן", שפרשת השבוע קשור לימי השבוע, וכל מאורע המרחש בחיינו קשור לפרשה, יש נוהגים לקרות בשם מהפרשה או ההפטרה. ואם נולד בחגים, או סמוך לימי הילולא של צדיקים - לקרות מענין היום.
שמות משותפים לבנים ובנות - כמה שמות תנכיי"ם משותפים לבנים ובנות (שלומית, מרים), וכן מצינו כמה מגדולי ישראל הקרויים "שמחה" שהוא שם לזכר ולנקבה, ויש שכתבו בגנות הנוהגים כן למעשה בזמנינו.
שם לזכר על נקבה וכן להיפך - כמה שמות הנקראים לזכר על-שם נקבה, בשינוי קל (דן-דינה. צבי-צביה. ברוך-ברכה וכדומה) כדי לזכור זכות ההורים ולכבדם, יש מהאחרונים הכותבים שאין קפידה בדבר. ויש אומרים שבעל-נפש לא ינהג כך.
שני שמות זהים באותה משפחה - כתב רש"י: "שני בנים היו לרב חסדא ושם שניהם שוין אלא שהגדול קורין לו מר קשישא ולצעיר קורין לו מר ינוקא", וכתב על-כך האריז"ל שנשמתם משורש אחד.
בחירת שם בעת ההריון - הנביא ישעיה (פרק מט, פסוק א) העיד על עצמו "מבטן קראני, ממעי אמי הזכיר שמי" ופירש רש"י "משעה שאני בבטן עלתה במחשבה שמי". אך כנראה שזה ענין יחודי לנביא הקדוש, כי מדברי הרבי משתמע שיש לבחור שם רק לאחר הלידה - כך מביא הרבי מכתבי האריז"ל: כשהאדם נולד הקב"ה משים בפי ההורים את השם המוכרח אל הנשמה הנולדת, משמע שנבואת ההורים חלה רק לאחר הלידה.
סיפור מהבעש"ט
נסיים בסיפור מופלא על מורינו הבעש"ט: אחד מתלמידיו הנעלים, רבי שלמה זלמן קוזמיר, היה ערירי ולא זכה לזרעא חי'ה וקיימא, ופעם בעת ריקוד שמחה עמד בפנים עצובות ולא הצטרף לחבורת הרוקדים, שאלו הבעש"ט: "למה נפלו פניך? ויען: איך אשמח ואנכי הולך ערירי ואין לי בנים". ויאמר לו הבעש"ט: "תרקוד בחיות ואז יהיה לך חיות", ואכן נולדו לו ארבעה בנים וקרא לכולם בשמות של חיות: צבי, לייב, דוב, זאב (כי פירש את דברי הבעש"ט בשתי פנים: תרקוד בחיות והתלהבות, ותתן לילדיך שמות של חיות).
השם משיח גם בו יש ענין מיוחד, וכה אומר הרבי: על ידי זה שכל אחד מישראל ממלא את שליחותו של הקב"ה - כמרומז גם בתיבת "שליח" בתוספת יו"ד, שרומז על עשר כחות הנפש שבהם נעשית עבודת השליחות, בגימטריא "משיח" לגלות את הניצוץ משיח שבו, בחי' היחידה, שתתגלה ותחדור בגופו הגשמי ובעניניו הגשמיים שבחלקו בעולם, ועד שבצירוף כל הניצוצות דמשיח שבכל ישראל, מתגלה ובא המשיח הכללי, משיח צדקנו, שאז יהי' גילוי אלקות בישראל ובעולם בתכלית השלימות.
[i] מדרש שמואל, ג, ד.
[ii] יוסף תהילות (לחיד"א) לתהילים צט, ז.
[iii] הפירוש הפשוט בפסוק שמשה ואהרון עבדו את ה' בכהונה, ואילו שמואל עבד ה' "בקוראי שמו" - בתפילה. פירוש נוסף ל"בקוראי שמו" ששמואל קרא את שמו ואמר בפסוק "וישלח ה' את .. יפתח ואת שמואל וגו'" (שמואל א' יב. יא), ולא אמר "וישלח .. את יפתח ואותי", כי בעצם לא היה הדיבור מעצמו, אלא דיבורו של ה', "שכינה מדברת מתוך גרונו", פיו היה רק צינור להעברת דברי ה', והמדבר היה ה' יתברך בעצמו, לכן נאמר "ואת שמואל" [ולכן הושווה שמואל למשה ואהרן, ששלושתם "שכינה מדברת מתוך גרונם"].
