ישבתי לא מזמן בשיחת אימון עם יהודי נחמד, טוב לב וחם, כבן ארבעים ושתיים, עובד חברת 'צים'. 

"אתה יודע", הוא אמר לי, "אתה לא קובע מה יקרה בחיים שלך. הנה, תראה אותי. בכלל לא רציתי לעבוד במקום בו אני עובד כעת [רמז על עבודתו הפיזית שאינה דורשת תנאי השכלה – מ.ז.]. מעולם לא חלמתי לעבוד בעבודה כזו". 

"אז מה קרה?" התעניינתי. 

"פשוט מאוד, הגעתי לכאן לעבוד כי חיפשתי קצת כסף עד שאוכל 'להתיישר' בחיים. זמן קצר אחרי החתונה, קיבלתי 'קביעות' ולא יכולתי לסרב. נשארתי!". "קביעות", למי שמתעניין, זו מילה נכספת, חלום כמעט, של רבים מעובדי קבלן; מעת קבלת התואר 'קביעות' הם חברים בוועד העובדים עם כל ההטבות הנלוות, והן רבות.  

"אתה בטח רוצה שגם הבן שלך יעבוד כאן עם 'קביעות'?" גיששתי בזהירות. 

"בשבילו אני רוצה משהו אחר לגמרי", השיב ועניו הצטעפו. 

בטור הנוכחי איני מבקש לכתוב על עבודה, אלא על הגשמת האישיות ותכונות הנפש שלנו בימי חיינו. אנחנו אנשים בעלי נשמה ונפש. אולם, כמה אנחנו מבטאים את הלכי הנפש שלנו באמת? כמה אנחנו נותנים לנפש מתוך 24 השעות שאנו חיים ביממה? עם יד על הלב: האם יש לנו 'תחנה' במשך היום שבה אנחנו עושים לנשמה שלנו בלי שאנו מחויבים למסגרת העבודה, לבוס, לסביבה, לקהילה וכו'? 

החיים הם דינאמיים והם 'רצים' במהירות רבה ולא פעם סוחפים אותנו. מדרך הטבע "הבטריה" שלנו אוזלת ואנחנו צריכים מדי פעם לעצור ולהטעין אותה. אם טלפון סלולרי שעשוי מפלסטיק צריך מדי פעם 'לנוח' והטענה – בני אדם על אחת כמה וכמה. אם כן, שאלו בכנות את עצמכם: כמה זה קורה? האם יש לנו שעה ביממה 'שלנו' שבה אנחנו עושים משהו שימלא את הנפש שלנו בלי קשר למחויבות שמסביב? יודעים מה, אפילו חצי שעה ביממה! זה קיים?! 


כדי לעצור את המרוץ המטורף ולדעת להתנהל ולא להיגרר, צריכה להיות, בראש ובראשונה שאיפה ומטרה. סוג של חזון אליו אנחנו רוצים להגיע. כיום, במרומי גילכם ותבונתכם, תוכלו לשים את האצבע ולומר לעצמכם איפה אתם רוצים להיות בזמן איקס. מה הייתם רוצים שיקרה איתכם בנקודת זמן ספציפית בעוד עשור, למשל? אם לא, סביר להניח שתמשיכו 'לשייט' בסדר יום שיוביל אתכם במקום שאתם תובילו אותו ותקבעו את צביונו. 

זה מתחיל בעצם כבר בשנות הילדות שלנו. הולכים לגן, לחיידר / בית הספר; ישנן שעות לימוד קבועות, שבים הביתה לארוחת הצהרים, וכעבור שעתיים או שלוש ארוחת ערב, הופ, שנת לילה, וחוזר חלילה. רוטינה חסרת יצירתיות. מאיפה שיגיעו השאיפות? למה בכלל שיוולד חזון? איך ייכנס לחיים של ילד שאיפה להיות 'משהו'? ואם זה כך כילדים, מה הפלא שאנחנו כמבוגרים מתנהלים במרוץ הזוי אחר סדר יום תובעני הדורש מאתנו להספיק מה שצריך, והבטריה שלנו הולכת ואוזלת?! 

שאיפות כן שייכות אלינו 

יש שיגידו ששאיפות, ובמיוחד לילדים, לא שייך אלינו; יצקצקו בלשונם: "פאסט-נישט". רק 'שם', בעולם 'החיצוני', יש חלומות ושאיפות להיות שחקנים, אנשי מדע מפורסמים וכדומה. מסתבר שלא ככה סבור הרבי מה"מ. פעמים רבות הוא שואל בשיחותיו על פרשה זו, מדוע בכלל סיפרו לנו את הסיפור על אודות הרש"ב שבהיותו ילד בן ארבע או חמש, בכה באוזני סבו ה"צמח צדק" מדוע הקב"ה אינו מתגלה אליו?! זאת ועוד, שואל הרבי, ממתי אנחנו בדרגתו של הרבי הרש"ב בקטנותו שבכלל אנחנו מסוגלים לשאוף להיות במקום של שאיפה כזו? 

בשיחת ה"דבר מלכות" השבועית מבאר הרבי: כי הרש"ב לא בכה על עצם ההתגלות שהייתה לאברהם אבינו, שכן ה' מתגלה לכל יהודי באופן טבעי; הרבי הרש"ב בוכה על כך מדוע הוא עדיין לא זוכה להרגיש התגלות זו. הדבר כואב לו עד כדי בכי. זו הייתה השאיפה שלו ועלינו לרצות ששאיפה זו תקנן בלבו של כל ילד יהודי. שיהיה לו כיוון ומטרה. 

תשובת ה"צמח צדק" לנכדו מציבה בפנינו את סדר העבודה: על מנת לזכות לגילוי יש לעבוד. יש להיות ראויים לכך, כאברהם בשעתו שמסר נפשו לקיום ברית המילה בגיל תשעים-ותשע. 

הרבי מציב אפוא שתי נורמות שאי אפשר בלעדיהן: שאיפה ועבודה. אי אפשר בלעדיהם. 

בראש ובראשונה צריך לשאוף, ולשאוף באמת (עד כדי בכי). מותר לפעמים 'לשלוף' ילד משגרת יומו ולקחת אותו למקומות של חשיבה עצמאית ומקורית, לבטא את התחושות שלו, לרקום איתו חלומות ורעיונות. הנפש כל כך מלאה אך לא תמיד היא יודעת איך לבטא זאת. אין ספק שכהורים חסידיים נכוון את הילד למקום של בניה על פי רוח של תורה וחסידות; עצם היציאה מדי פעם מהנורמה השבלונית של היום יום, יכולה למלא את המצברים שלנו – גם כמבוגרים - ולהביא אותנו למקום שבו היום יום לא יהיה עוד 'סרט נע' גדוש אוסף מטלות ומשימות, אלא עם כיוון ומטרה אליה נכוון ונחתור. 

העיקרון השני שמציב הרבי הוא עבודה. אין 'סתם' גילויים ואין 'מתנות חינם'. כל הישג מגיע על ידי עבודה אישית ממוקדת. לא תמיד זה קל, אבל בסופו של דבר זוכרים להארה. יודעים מה? לא רק "בסופו של דבר"; הטענה יומית של הנפש ומילויה מניבה תשואה מיידית. זה יכול להיות בצורת קריאת ספר טוב, יציאה שקטה לפארק, ביקור אצל מישהו שאנו אוהבים, שיעור תורה בשעות ערב, שיחה עם בן/בת זוג או מישהו אחר שיש לנו עמו כימיה בריאה, או כל דבר אחר שאנו יודעים שישביע את הנפש וימלא אותה. קחו לעצמכם שעה אחת בלבד. אפילו חצי שעה. בהצלחה!