שינוי אישי, ולו במעט, הוא אכן דבר לא קל. הוא דורש כוחות נפש רבים ואנרגיות לא מעטות. אבל ככל שמשקיעים בשינוי, אות הוא כי הדבר רצוי וכדאי, בראש ובראשונה לנו.
לא פעם אנו נקלעים שלא ברצוננו למצבים בהם אנו נוטים להאשים בתסכול אמיתי את העולם כולו, רק לא את עצמנו. זה מצב שבו איננו מוכנים לקחת אחריות על המעשים שלנו ועל הקורה איתנו. "הבוס קשוח יתר על המידה", "האישה לא מבינה אותי", "המלמד בחיידר שונא את הבן שלי ומדרדר אותו", "שעון החורף רק עושה לי רע", ואפילו, כן, גם זה יש, "השכנה עשתה לי 'עין'", כשהכוונה כמובן לעין הרע.
אז הבוס אשם, האישה לא מבינה, שעון החורף, המלמד בתלמוד תורה – כולם אשמים במצב הלא-תקין. גם אם כל זה נכון, האם זה מקדם אותך לאנשהו? האם זה מעניק לך כלים נוספים להתמודדות אמיתית או שזה רק מוסיף כעס ותסכול על כך שכ-ו-ל-ם נגדך?
אנשים מסוג זה, רואים בכל ויכוח - מאבק כוחני; הם צריכים להיות המנצחים בכל מאבק. אלו אנשים דומיננטיים ודעתניים, שרוצים להחליט ולקבוע, אם יאפשרו להם את זה ואם לא. במקום לנצל את הכוח שיש להם ואת האפשרויות לקידום דברים שבהם יש להם השפעה, הם מנצלים אותו למאבקי סרק שמעורבים בו כוח ויוקרה אישית.
יש כאלו שנוטים במקרים מעין אלו, לנסות לתקן את העולם כולו. הם ילחמו, הם יאבקו, הם ייפגשו, יאיימו או ישדלו כל מיני שידולים; יעשו הכול כדי לגרום לאחרים להרגיש אשמים ושהם, כן הם, יחפשו פתרון לבעיה. יש רק מוקש אחד 'קטן': אף אדם שפוי לא יקח אחריות על מעשים שהוא לא באמת אשם בהם, לדעתו. אני אינני מכיר אנשים כאלה.
דרך זו, פעמים רבות, מבטאת פחד מהתמודדות עצמית, עם מה שידוע לי שצריך לעשות בו תיקון ושינוי, אך קשה לי לעשות זאת. אני בוחר אפוא להפנות את תשומת הלב שלי ושל סביבתי לבעיות של אחרים. במילה אחת: בריחה.
באגרת קודש "לבני ובנות ישראל" ששלח הרבי מה"מ לקראת הימים הנוראים תשכ"ג, מתייחס הרבי לבעיה זו באריכות. הנה שורות אחדות:
"..התעלות והתרוממות הרוח של הימים הנוראים אינן מנוצלות בצורה שתחייב את האדם עצמו, כי אם לענינים הנוגעים לאחרים. לעתים לא רחוקות מנוצלים ימים אלו לנושאים כלליים ובעיות עולמיות .. הדבור, ההתלהבות וקבלת החלטות תקיפות בבעיות עולם כה "נעלות" (שברוב המקרים אין למחליטים כל השפעה בנידון) – משמשים לאמתלא נוחה ו"נאה" עבור אי נתינת מלוא תשומת הלב ההכרחית וחיונית, לחשבון הנפש האישי ולחיים היום יומיים העצמיים (מקום בו יש מלוא ההשפעה להחלטות)".
התחלת דרך
האמת? שינוי אישי, ולו במעט, הוא אכן דבר לא קל. הוא דורש כוחות נפש רבים ואנרגיות לא מעטות. אבל ככל שמשקיעים בשינוי, אות הוא כי הדבר רצוי וכדאי, בראש ובראשונה לנו. הרווח הוא אישי שלנו. שינוי אמיתי שמתחיל בתוכנו, ישפיע ממילא לטובה גם על סביבתנו הקרובה ומשם לקהילה הקרובה, לשכונה ולמעגל אנשים רחב יותר.
הפחד שלנו משינוי עצמי, נובע פעמים רבות מתוך חרדה לכישלון, ואף אחד אינו אוהב להיכשל. מקרים מעין אלו שמגיעים לאימון, הדרך היא פשוטה: לקחת נושא לא קשה במיוחד, שאנחנו אוהבים ומכירים, ולהתחיל בו את השינוי. כך נוכל להוכיח לעצמנו כבר בפסיעה הראשונה, שאנחנו יכולים ומסוגלים. שאנו מאמינים בעצמנו ובכוחות שלנו. מכאן ואילך, "שכר מצווה – מצווה". השכר של הצלחה שלנו, היא השמחה שתביא אותנו לניסיון נוסף, גדול יותר, שגם בו אנו נצליח.
הדרך הנכונה היא להתמקד בחוזקות ובהצלחות, ולא בכישלונות ובחולשות. התעסקות במניעה גורמת לשכפול בעיות ולא לפתרון. כשאנשים חלשים במשהו או נכשלים, הם לא רוצים להתעסק בכך יותר משום שזה לא נותן להם מוטיבציה לצמוח. הפעולה הנכונה היא לשנות פרספקטיבה ולראות בנו את "חצי הכוס המלאה" וממנה להתחיל לפעול.
וזה האיחול הלבבי שמאחל הרבי באותו מכתב:
"ויהי רצון, יתן ה', שכל יהודי, איש או אשה .. ינצלו את השעות הקדושות והתעוררות הנשמה של הימים הנוראים, לא עבור בעיות עולם ומדינה כלליות אלא בדברים שביצועם חייב להתחיל על ידי כל אחד, בו וממנו, ואחר כך – מסביב לו, בקהלתו והלאה".
אנו מרגישים אמנם אחריות לתיקון העולם ובנייתו, אבל התיקון והבנייה מתחילים בנו. ככה נכון יותר, ככה פשוט יותר.
