קוסקו, פרו. כשהשמש שוקעת בערב שבת כיוונתי את פעמי למקום אחד בתוך מבנה רחב ידיים, פזורים שולחנות ארוכים, אינספור כסאות פלסטיק, מפות חד פעמיות וסכום דמויות מוכרות של ישראלים והרבה כיפות סרוגות מקבלות את פני בשתי מילים יקרות: שבת שלום!
 
בין המנות מחליפים מידע, שרים שיר קצר ושומעים אזהרות למטייל. אני צורכת את השפה המוכרת התפילות והפנים המחייכות כמו חמצן, ומודה לאל שיש בכל פינה בעולם נקודה מחבקת שנקראת בית חב"ד.
 
אני מתבוננת בהתפעלות בעבודת השליח, זה שהרבי שלח אי פעם והוא נשאר כאן לכל החיים, זה שלילדיו אין כמעט חברים בארץ ניכר, ושאין לו רגע דל של פרטיות או זמן משפחתי, שמקדיש את עצמו בכל רגע נתון להרגיע ישראלי שנשדד, נערה שצריכה הפנייה לרופא, וסתם מי שצריך תשומת לב. אני חושבת לעצמי: הלוואי והיה לי האומץ לחיות  באופן שכזה למען הזולת, אבל מה לעשות אני לא חבדניקית. אני פוגשת את אנשי חב"ד לעיתים קרובות, בהודו, בתל אביב, ירושלים, ותמיד זו אותה הקנאה ביכולת לחיות חיים מוארים, ותמיד זו אותה מסקנה, זה החיים שלהם, ואני במקום אחר. 
 
לאחר מחשבה שניה אני חושבת שוב ומבינה שלא צריך להיות חבדני"ק בשביל לחיות בתודעה של חב"ד, תודעה שאומרת שאדם מגיע לעולם כדי להיות שליח למען אחרים. יש מספר נקודות שכל אדם פרטי יכול לאמץ לעצמו, גם אם לא קוראים לו שניאור זלמן והוא לא נולד בכפר חב"ד, גם אם אין לו תמונה ענקית של הרבי מילובביץ בסלון והוא לא אומר יחי המלך בכל דקה ולאחותו לא קוראים חיה מושקה. 
 
שליח יכול להיות כל אדם שמחליט להקדיש את כל מה שיש לו למען הבורא ולמען עזרה לזולת. הוא חי בתודעה מוארת של אני כאן למען אחרים, ומחפש היכן אפשר להעניק. הרבה פעמים בחיי התארחתי אצל חבדניקים, ותמיד ראיתי שיש בהם סוג של שלווה פנימית שלדעתי נובעת מכך שהם פחות עסוקים בעצמם, ושיש להם שיכות בולטת לקבוצה. אין להם זמן לחשוב מה חושבים עליהם אחרים, או איזו הודעה הם ישחררו לפייסבוק, השליחות ברורה ומוגדרת חיה למען אחרים. 
 
אם אחיה בתודעה של שליחה אצטרך מן הסתם להסביר את פני לכל אדם, הבית שלי לא יהיה הבית שלי אלא מרחב מאפשר לכל החפץ, הרכב שלי כבר לא הרכב שלי אלא טנק מצוות שיכול לאסוף כל אדם שזקוק להסעה, הרכוש שלי הוא מתנה מהבורא שיכולה לשמש אנשים רבים. האנוכיות נעלמת, הרצון לחלוק רק יביא לי בסופו של דבר יותר. 
 
זה מצחיק. ביום יום למדנו להתכווץ במקומנו כשמישהו מבקש משהו, ברחוב אנו חולפים על פניו כמו אויר, כשמישהו רוצה משהו מאיתנו אנחנו פוחדים שיחסר לנו מחר, כשמישהו מבקש את הזמן שלנו אנחנו מתבאסים, וכשצריך לעזור במטבח אנחנו רוטנים. 
 
יש מושג אצל השליחים שנקרא 'ופרצת', שפירושו: התרחב, התפשט, הרחב השפעתך. מתוקף מושג זה השליחים חשים צורך להתערבב בכל מקום, לעזוב את הבית הפרטי, ולהגיע לכל מקום שבו צריכים אותם. מושג שני הוא אהבת ישראל - פשוט לאהוב כל אדם בלי סיבה מוצדקת, סתם כך כי הוא זקוק לאהבה. 
 
מוצאי שבת , כל אחד מתפזר חזרה אל הגסט האוס שבו הוא שוהה. גם אני יוצאת אל דרכי ומי יודע מה יחכה לי מחר, 
את מי אפגוש ועם מי אדבר. 
 
האם אני בתור דינה אברמסון פרטית יכולה לאמץ את הכללים הללו? האם אני מסוגלת להסביר את פני לכל אדם? לפתוח את ביתי לרווחה? לחלוק את רכושי? לא בטוח. זה בטח יעלם לי אחרי שבועיים, קשה יותר כשאין קבוצה, אין רבי ואין בית מסודר. אבל אם אנסה לפחות לפתח את ההבנה שאומרת שאני שליחה בעולם, אולי זה יעבוד. ואפילו אם רק פעם אחת אזכור זאת, הרי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם, או לפחות, אציל את עצמי.

(הטור המלא מופיע במגזין מוצש, מבית מקור ראשון)