איגאר ואסיא גרקובסקי ממוסקבה ויורא ופאלינא קריימער מקישנב לא ידעו כי חתונתם תיפול ביום ובזמן גורלי כל כך, שעה שקבעו את זמן חתונתם ליום שני, ליל י' באלול תנש"א. אותו יום, באופן פתאומי, השתבשו כל אורחות החיי במוסקבה, בירתה של רוסיה "שמש העמים", כאשר אלפי חיילים חמושים, רבים מהם על טנקים ונגמ"שים, נכנסו בטורים ארוכים אל תוככי העיר הגדולה, וברעש מחריש אוזניים הגיעו עד ללבה של רוסיה – הכיכר האדומה, אל מתחת לקרמלין. איש לא הבין מה קרה לפתע פתאום, עד שבשעות הבאות נודעה הבשורה – הפיכה!

המילה "הפיכה" אינה זרה לרוסיה. זו כבר ידעה בעברה הפיכות כאלה ואחרות, רובן ככולן לא הטיבו באמת עם האזרחים. "העובדות במלון "מלודוז'ניה" עמדו ובכו, ממש רעדו מפחד", מספר הרב זושא אבלסקי, באותם ימים בחור צעיר שסייע לאביו בשליחותו במולדובה, אך שהה במוסקבה. "קמנו בבוקר והנה הפיכה. כולם סביבנו היו בפחד אימים".

"בהתאם לסעיף 127 של  חוקת ברית-המועצות..."

למעשה, מאז מותו של סטאלין התחולל בברית המועצות שינוי איטי בכיוון של השתחררות משלטונה של המפלגה הקומוניסטית שנמשך עד לפירוקה של ברית המועצות. בתהליך זה, שארך כמעט ארבעה עשורים, היו עליות ומורדות לא מעטים. שיא השחרור הגיע בימי שלטונו של מיכאיל גורבצ'וב החל משנת תשמ"ה. בוועידת המפלגה הקומוניסטית שהתקיימה בשנת תשמ"ו, הכריז גורבצ'וב על דרך חדשה שהתבססה על שני מושגים חדשים: ה"גלאסנוסט" ("פתיחות" – יתר חופש אישי) וה"פרסטרויקה" ("בנייה מחדש" – יתר חופש כלכלי). בשנת תשמ"ח הכריז על ביטול "דוקטרינת ברז'נייב" שקבעה כי ברית המועצות לא תיתן למדינות מזרח אירופה לסטות מדרך הקומוניזם, דבר שהוביל לגל של שחרור ודמוקרטיזציה במדינות מזרח אירופה (מלבד רומניה שנשלטה על ידי הרודן צ'אושסקו).

אחרי פירוק הגוש המזרחי הגיע גם תורה של ברית המועצות עצמה להתפרק. גורבצ'וב ניסה להגיע לברית פדרלית חדשה, בה תהפוך ברית המועצות לקונפדרציה שהמדינות המרכיבות אותה יהיו עצמאיות, ולברית ישארו נשיא, צבא ומדיניות חוץ משותפים. ההסכם היה אמור להיחתם ביום י' באלול תנש"א אולם יום קודם לכן, בט' באלול, התחולל ניסיון ההפיכה של הקומוניסטים הדוקטרינרים השמרנים, מתנגדי הרפורמות, בהנהגת סגן הנשיא גנאדי ינאייב.

בשעה 6:00 בבוקר יום שני, ט' באלול תנש"א, פרסמו כלי התקשורת, הרדיו והטלוויזיה של ברית המועצות את ההודעה הדרמטית הבאה:

"עקב חוסר יכולתו, מטעמי בריאות, של מיכאיל סרגייביץ' גורבצ'וב למלא את תפקידו כנשיא ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות, ועקב מעבר סמכויותיו, לפי סעיף 127 לחוקת ברית-המועצות, לסגן-הנשיא גנאדי איבאנוביץ' ינאייב, במטרה למנוע את המשבר העמוק והנרחב, המאבקים הפוליטיים, הבין-עדתיים והאזרחיים, את הכאוס והאנרכיה, המאיימים על חייהם וביטחונם של תושבי ברית-המועצות, על ריבונותה, שלמותה הטריטוריאלית, חירותה ועצמאותה של המולדת. כיוצא מתוצאות משאל-העם לשמירת קיומה של ברית-המועצות ומתוקף האינטרסים החיוניים של עמי המולדת, של כל תושבי ברית-המועצות, אנו מודיעים:

בהתאם לסעיף 127 של חוקת ברית-המועצות וסעיף 2 לחוק "ברית-המועצות" (אודות שלטון החוק בעת מצב חירום), ובהולכנו לקראת דרישותיהן של שכבות ציבור רחבות לחיוניות הנקיטה באמצעים ההחלטיים ביותר למניעת הזחילה האיטית של כלל ציבור אל עבר קטסטרופה לאומית, לשם אבטחת החוק והסדר, עלינו להנהיג מצב שעת-חירום באזורים מסוימים של ברית-המועצות למשך 6 חודשים, החל מן השעה 4, שעון מוסקבה, ב-‏19 באוגוסט שנת 1991. אנו קובעים כי בכל שטחי ברית-המועצות, החוק העליון היא חוקת ברית-המועצות וחוקי הפדרציה.

לצורך השלטון במדינה בשעת-החירום, אנו מקימים את הוועד הלאומי לשעת חירום (וכאן בא פירוט שמותיהם של שמונת הקושרים ובראשם גנאדי ינאייב ממלא מקום הנשיא).

אנו קובעים כי החלטות הוועד לשעת-חירום מחייבות את כל גופי השלטון, כל הפקידים וכל האזרחים בכל שטחי ברית-המועצות.

ככה פשוט, במילים "נקיות" ו"מכובסות" הודיעו הקושרים על נטילת מושכות השלטון לידיהם "בהולכנו לקראת דרישותיהם של שכבות ציבור רחבות". הם לא הסתפקו ברוסיה בלבד, אלא בכל מדינות ברית המועצות לשעבר.

יום קודם לכן, יום ראשון ח' באלול, באה משלחת של ארבעה מן הקושרים לבית הנופש של גורבצ'וב בחצי האי קרים, בו נפש גורבצ'וב מזה שבועיים ימים, בהתכוונו לחזור למוסקבה ביום שלישי, י' באלול, כדי לחתום על האמנה להפיכת ברית המועצות לקונפדרציה. במקביל נותקו כל קווי התקשורת מבית הנופש, שהיה שמור על ידי שומרים של הק.ג.ב, ולמקום הוחשה תגבורת נוספת של שומרים, שנצטוו שלא להתיר לאיש לעזוב את הבית. בכך הפך גורבצ'וב להיות נתון במעצר בית. הוא נדרש על ידי הקושרים להכריז על מצב חירום או לפרוש ולמנות את גנאדי ינאייב לנשיא במקומו. גורבצ'וב, על אף הסכנה שריחפה על חייו, בידעו מי הם החבר'ה של הק.ג.ב. ואנשי משרד הפנים הרוסי, סירב להיענות לאולטימטום. הקושרים עזבו את הבית וגורבצ'וב נשאר נתון בו במעצר.

שלוש שעות בלבד לאחר הודעת כלי התקשורת הרשמיים על ההפיכה, בסביבות השעה 9 בבוקר, החלו טורי שריון של טנקים ושריוניות לנוע אל תוך העיר מוסקבה. הכיכר האדומה הוקפה בשרשרת של שריוניות וכוחות של צנחנים ואיש לא הורשה לעבור מבעדה לכיכר ולמאוזוליאום של לנין. רחובות מוסקבה התמלאו טורי חיילים ושריון ומחסומים הוצבו בנקודות שונות בעיר.

בכוונת הקושרים היה לעצור את נשיא הפדרציה הרוסית (שהייתה למעשה המדינה הרוסית, אחת מהמדינות הלאומיות שהרכיבו את ברית המועצות) בוריס ילצין, שעמד לחזור למוסקבה מביקור בקזחסטן יומיים קודם, או כאשר יגיע לווילה שלו בסביבות מוסקבה, אך הדבר לא עלה בידם וילצין הצליח להגיע בשעה 9 בערב ל"בית הלבן", משכנו של ממשל הפדרציה הרוסית, שהיה בגדר מבצרו של ילצין. רק השעות הבאות הוכיחו עד כמה היה זה רגע מכונן בכשלון המהפכה.

ילצין לא נבהל מההפיכה. בהגיעו לבית הלבן פירסם ילצין, ביחד עם ראש ממשלת הפדרציה הרוסית ועם היושב ראש בפועל של הסובייט של הפדרציה, הכרזה לפיה ההפיכה היא ראקציונית ואנטי-קונסטיטוציונית. הצבא נדרש על ידם שלא להשתתף בהפיכה וכלל הציבור נדרש לפתוח בשביתה כללית עד אשר יתאפשר לנשיא מיכאיל גורבצ'וב לשאת את דברו לאומה. ההכרזה הודפסה והכרוזים פוזרו על פני העיר.

"קמנו בבוקר וראינו אותות של הלם ותדהמה"

קשה לתאר את עצמת הפחד והתדהמה שאחזו במיליוני האזרחים, כמו גם ברבבות תיירים ואנשים מחוץ לארץ ששהו במוסקבה באותו זמן. האירועים הגיעו בהפתעה רבתי, מבלי שהיו קודם לכן סימנים מוקדמים לכך, שלא כבמהפכות קודמות שהחלה תסיסה רבתי ברחוב שהלכה והתרחבה עד כדי הפיכה. הקושרים הכינו את תוכניתם בחשאי, והיא בוצעה בין לילה.

האירועים הפוליטיים-מדיניים שהתחוללו על רוסיה, היו רק בראשיתם. הטנקים והנגמ"שים מילאו את הרחובות, והתושבים הוכו בתדהמה, לא ידעו כיצד להגיב. יש לזכור כי לאחר עשרות שנות דיכוי מוחלטים שבהם שלטה גם "משטרת מחשבות", איש לא העז להמרות פיהם של ראשי המהפכה שייצגו את הקו הקומוניסטי השמרן והישן. איש לא ידע כיצד יתפתחו הדברים.

הרב זושא אלבסקי ששהה באותם הימים במוסקבה, ישן במלון "מלודוז'ניה" שבמרכז מוסקבה, מספר בעדות ראשונה: "קמנו בבוקר וראינו אותות של הלם ותדהמה על פניהן של עובדות המלון. חלקן עמדו ובכו חלקן היו בהלם, בפחד גדול. איש לא ידע מה קורה וכולם חששו מפני העתיד. על מוסקבה הוכרז עוצר, בעיקר בלילות אסור היה להסתובב. חיילים הסתובבו בכל מקום בניסיון לאכוף את העוצר. 

"יחד עמי היה במלון אחד מזקני החסידים שהגיע מניו יורק. חסיד זה נשא על כתפיו 'שק שלם' של "פשעים ועוונות" נגד הקומוניסטים בתקופה בה שהה ברוסיה, כארבעים ושלוש שנה קודם לכן. מסתבר שאפשר להוציא יהודי מרוסיה אבל אי אפשר להוציא את רוסיה מהיהודי... הלה חשש לחייו חשש אמיתי. כיוון שכל שנות צעירותו היו מלווים בחרדות, אלו התעוררו וצפו שוב כמו היו 'טריים' וחיים לנגד עיניו.

"הלה היה אמור לטוס באותו יום למקום שליחותו של אבי שי' בקישינב, אך הוא ביטל את הטיסה. הכול חזר אליו בבת אחת. באותם ימים נסענו במונית באחד הרחובות. כשעברנו ליד אחד הבניינים, הצביע לעבר המקום ואמר לי 'פה ישבתי יום שלם בחקירות', אמר ולאחר מכן התקשה להמשיך לדבר. אפשר היה לראות את החרדה על פניו".

הרב שלום דובער לוין, הספרן בספרייתו של הרבי, שהה באותם ימים במוסקבה לרגל המאמצים לשחרור ספרייתו של הרבי הריי"צ. "בשבע בבוקר, בדירתנו במוסקבה מצלצל הטלפון. על הקו ר' יוסף יצחק אהרונוב מהארץ. 'יש הפיכה' הוא מודיע לי, 'הדיחו את גורבצ'וב. תפתח את החלון ותראה מה קורה שם'..." הוא כותב ביומן שהתפרסם לאחר מכן ב"כפר חב"ד".

".. בבית הכנסת התרגשות אך אווירה רגועה. מתפללים שחרית. אחד המתפללים יודע לספר שינאייב עומד בראש 'ועד ממלכתי למצב החרום', וכך אנו למדים שיש מצב חרום. רגע אחד של דממה, ואז אנשים קולטים את החדשה ומגיבים. מישהו מעיר שגורבצ'וב היה בריא, ועם הודיעו על "מחלה", ברור שמדובר בהפיכה.

"שואלים מה יעשה ילצין. לאט לאט מרצינים, ושאלה אחת מרחפת בחלל בית הכנסת: מה יגיד הרבי? מזכירים שמות של שלוחים, מבצעים בעיצומם.  נזכרים בשלוחים שיצאו לביקור באירופה או ארה"ב וצריכים לחזור. הגבולות יישארו פתוחים? אנחנו אומרים לכולם שעד שלא נקבל הוראה מהרבי – לא עושים שינויים.

"האנשים דרוכים. יש כאלה שניכרת עליהם קצת דאגה, אבל שום סימן לחרדה", מוסיף וכותב הרב לוין, "כל אחד רוצה להגיע הביתה ולשבת ליד הטלפון. משוטטים קצת במוסקבה. רוב רובעי העיר שקטים אבל אנשים מודאגים ממהרים לרחובות המרכזיים. בשדרות 'קטוזוסקי' מרגישים בהפכה. השריונאים הרוסיים מחייכים במבוכה להמונים שצובאים על הטנקים ומתווכחים איתם, אבל השריון שריון וקני התותחים מאיימים... בשדרות לנינסקי המוני אדם סביב טנקים. אנחנו כמובן היחידים בלבוש חסידי. פתאום קולטים שמוסקבה נכבשה בשקט על ידי חטיבת שריון". 

עשרים ושתיים מילים ששינו את המערכה כולה

באותה תקופה החלה לפרוח הפעילות החב"דית במוסקבה כמו גם בשאר ערים מרכזיות נוספות במדינות חבר העמים. אמנם היקף הפעילות רחוק היה מלהיות כפי שהוא היום, שלוחים טרם היו מפוזרים בכל מקום, אך היה מספיק פעילות כדי לחשוש מפני שובו של הקומוניזם על כל המשתמע מכך: אימה ופחד, רדיפה, מחתרת וסגירת חיי הדת. 

מי שניהל באותם הימים את הפעילות, היה הרב בערל לאזאר, שכיהן אז כרבה של קהילת חב"ד במוסקבה וכשליח ממונה, לצדו פעל השליח הרב זאב קורבסקי שניהל את בית הספר היהודי-חב"די. "אור אבנר" טרם נולד, והפעילות כולה נוהלה במסירות נפש ראשונית של ממש על ידי פעילי "עזרת אחים" שדחפו ופעלו מניו יורק. באותו קיץ נפתחו עשרות "קעמפים" ברחבי ברית המועצות גם בערים שבהן טרם פעלו שלוחים קבועים. אל השלוחים הגיעו עשרות בחורים ובחורות מארץ ישראל ומארה"ב, שהפעילו את הקעמפים והחדירו אידישקייט באלפי ילדים. כמו כן פעלו מסגרות נוספות כמו סמינרים לנוער ומסעות של הפצת יהדות בקרב המדינה כולה. חלק ממחזורי הקעמפים כבר הסתיימו והמדריכים והמדריכות שבו ל'בסיס האם' במוסקבה – היישר אל תוך היורה הגועשת והמסוכנת.

כובד האחריות לצד ההפתעה הכבירה, לא היו פשוטים, והשאלות שהתעוררו לגבי ההמשך היו הרות-גורל שנגעו באופן אפשרי בחייהם של לא מעט יהודים כמו גם חסידי חב"ד. ואכן, כבר בבוקרו של יום שני, לאחר שממוסקבה הגיעו הידיעות הראשונות, פנו עסקני חב"ד אל הרבי בשאלה כיצד לנהוג בעקבות האירועים הללו. הכול ידעו שבשאלות כבדות משקל אלו, רק נשיא הדור ומנהיגו, הרבי מה"מ, יכול להכריע, והעיניים הופנו לניו יורק. מטבע הדברים נוצרו אפשרויות שונות, כמו עזיבה מיידית את רוסיה, שינויים בתוכניות, ביטולים של תכניות עד יעבור זעם או לחילופין המתנה מן הצד לראות כיצד יתפתחו האירועים.

אך אצל הרבי, נביא הדור, שבעיני הבדולח שלו רואה הכול, מקצה שמים ועד קצה הארץ, לא היו ספיקות כלשהן. כבר באותו יום יצאה תשובה חדה ובהירה: "בתמהון הכי גדול קבלתי השאלה – כפשוט ימשיכו בכל התכניות שלהם, כולל הקייטנות עד גמירא כמתוכנן. וה' יצליחם ויבשרו טוב. אזכיר על הציון".

בנוסף לכך, גם ביחס לפעילים שעמדו לצאת לרוסיה באותו שבוע, לאחר פרוץ המאורעות, הייתה הוראה ברורה שלא לשנות דבר מהמתוכנן ויש לצאת לדרך כרגיל, כאילו מאום לא אירע!!

עשרים ושתיים מילים! עשרים ושתיים מילים בלבד ולא יותר שחרצו את גורל המערכה כולה! שלושה משפטים שהתוו דרך ברורה להמשך הדרך, הכריעו בעד המשך החיים והמשך התחייה היהודית! 

חסידים ביארו אז שהדברים קשורים לשיחה שנאמרה בשבת האחרונה אודות נבואת הגאולה, כיוון שלאחר שהרבי אמר את הדברים בתור נבואה – הרי ברור שכל התהליכים עליהם הצביע הרבי כחלק מתהליך הגאולה – יש להם גדר של נבואה, והם בלתי הפיכים. ולכן, גם אם נראה שמתחוללת הפיכה צבאית שמטרתה להחזיר את המצב לקדמותו, אין להתייחס לזה כלל, ואפילו אין צורך לשאול על כך את הרבי, אלא ברור שתוך זמן קצר יתברר שהכל ממשיך באותו נתיב גאולתי שהרבי מתווה. 

דבריו הברורים והבהירים של הרבי הופצו עד מהרה בערים השונות ברחבי ברית המועצות והם נסכו עידוד ורוגע בין הפעילים הרבים, ואלו העבירו את תחושת הביטחון בה' אל אלפי החניכים במחנות הקיץ, בני הנוער בסמינרים ואלפי המשפחות של המתקרבים ליהדות ברחבי המדינה.

גם "לשכת עזרת אחים" שהפעילה את המערך העצום של הפעילות פרסמה הודעה בקרב כלי התקשורת, בה נאמר כי המלאכה הגדולה אכן נמשכת לפי התכניות והפעילים ממשיכים לשקוד במרץ על יישום התכניות לקראת שנת הלימודים הבאה שתפתח כמתוכנן בע"ה. 

ואי אפשר בלי ההיסטוריה החב"דית ברוסיה. בהודעה המיוחדת של "עזרת אחים" נאמר כי "כשם שחסידות חב"ד החזיקה מעמד בעצמה והפיצה יהדות בארץ זו גם בימים הקשים באמת, כך תמשיך הפעילות החב"דית ברוסיה ואף תלך ותגבר בכל מצב".

זו הייתה ההנחיה שקיבל הרב לאזאר וכך אכן הוא  נהג כפי שבעצמו אמר בראיון שקיים באותם ימים מתוחים "זה עתה קבלנו את הוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א כי יש להמשיך את כל הפעילות ברוסיה כמתוכנן ללא שום שינויים. כולנו כאחד מאמינים באמונה שלמה בעקבות ההוראה והברכה של הרבי שליט"א, כי אין שום מקום לפחד חס ושלום, והעיקר, שבכל הקשור ל"אראנו נפלאות" של ההתעוררות היהודית הגדולה ברוסיה, לא יהיו שום מניעות ועיכובים, ואדרבה: הוספה ביתר שאת ויתר עוז".

עופות אפויים במחסומי החיילים

באותו לילה, בין שני לשלישי, אמורות היו להתקיים שתי חתונות של שני זוגות 'מקורבים' שהתקרבו ליהדות בזכות השלוחים. היום חתונה יהודית כדת משה וישראל הפכה למחזה נפוץ, אולם באותם הימים הייתה זו תופעה ראשונית, בחיתוליה, ועוררה התרגשות רבה.

חתונה יהודית עם אוכל כשר למהדרין, לא הייתה דבר של מה בכך במוסקבה של שנת תנש"א. אוכל כשר למהדרין היה מיובא מאירופה או מארץ ישראל בקונטיינרים. את הירקות והפירות קנו בשוק המקומי, ואת העופות שחטו ר' מוטל ליפשיץ ור' יצחק קוגן. כל המערך הלוגיסטי הקיים היום, לא היה בנמצא.

"החתונה של יורא ופאלינא קריימער הייתה אמורה להתקיים במלון 'קוסמוס' שבמוסקבה", נזכר ר' זושא אבלסקי. "יורא הוא בעל תשובה ממולדובה שהתקרב ליהדות על ידי אבא שי' ופאלינא הייתה מוסקבאית, ולכן החתונה התקיימה בעיר.

"לקראת החתונה ר' איצ'ה קוגן שחט כמות נכבדה של עופות, והבחורות שסיימו להדריך בקעמפים והגיעו בחזרה למוסקבה, טרחו שעות ארוכות למרוט את העופות, להמליח, לשטוף ולהדיח, עבודות שלא עשו מעולם בביתן שבארה"ב או בארץ ישראל...  

"חייליו של גנאדי ינאייב, ראש המהפכה, הכריזו על עוצר ברחבי העיר והחלו לאכוף אותו. החלטנו כי בשום פנים ואופן לא נבטל את החתונה שהייתה אמורה להתקיים בערב, ובפרט לאחר שהגיעה התשובה של הרבי. חיילים הסתובבו בכל מקום. בלית ברירה, העמסנו את כל האוכל המוכן על הרכב, והתחלנו לעבור בשכונות העיר בדרך לאולם. בכל פעם שהגענו למחסום חיילים, שלפנו עוף אפוי היטב, ושיחדנו את החיילים שבעבורם היה זה אוצר של ממש... 

"אנשים רבים התאספו סביב הבית הלבן. ילצין היה שם. הכיכר המרכזי של העיר היה מלא. לא הייתה שפיכות דמים. החתונה אכן התקיימה כמתוכנן בהשתתפות מאות יהודים מוזמנים מתוך שמחה גדולה, כאילו ובחוץ לא משתוללת חרב המהפכה.

במקביל התקיימה חתונה יהודית נוספת בבית הכנסת "בלשוי ברוניא". הרב לוין היה אחראי על החתונה הנוספת. "ההכנות סודרו כראוי וכהלכה. אולי יגיע עוד מעט הרב שלמה קונין הנמצא בדרכו לרוסיה, ויסדר את החופה. אם לא, הדבר יפול עלי, כי הרב לאזאר מתאחר", הוא מספר ביומנו.

לאחר החתונה בצל המהפכה הוא מעלה את רשמיו על הכתב: "זאת הפעם הראשונה שחוגגים ביום חול חגיגת חתונה בבית הכנסת. בנאומי באמצע הסעודה הסברתי שזוהי חנוכת בית גם של בית הכנסת החדש וגם של בניין שני בתים בישראל על יסודי התורה והמצוות מבלי להתחשב בכל האנדרלמוסיה שמחוץ לבית הכנסת. באו לחתונה כארבעים אורחים וכמה בחורים באו לשמח.

"את הסעודה ארגנו הר"י קוגן ועוזריו. אשתי נסעה להכין את הכלה. ברגע האחרון הגיע המטוס של הרב קונין, וכיבדתי אותו בסידור קידושין .. שני הזוגות הגיעו מוכנים. אני ואשתי היינו השושבינין והמארגנים. בסעודה נאם הרב קונין וניגנו ניגונים, אך משמעות מיוחדת היה לניגון "ניע באיוסא ניעקאוו" ו"ניייעט נייטע ניקאווא", ומצב הרוח היה באמת מרומם. מה יש לדבר? לפני התחלת החופה התקבלה הידיעה שהרבי הורה שלא לשנות התוכניות ולנסוע כל אחד למקום שהיה אמור לנסוע. הבשורה הזאת הרימה לכולם את המוראל".

הרגע שבו ההפיכה נכשלה

השינוי הראשוני הסתמן בשעות אחר הצהריים של יום שני. תושבי מוסקבה החלו להתאסף אט אט סביב הבית הלבן, בחששות אך באומץ אישי רב, ולהקים סביבו מתרסים. "בכיכר הסמוכה הפגנה. בסך הכל אלף או אלפיים איש", כותב הרב לוין ביומנו, "אנחנו משתהים שם. ההמונים ממשיכים לנהור, ולאחר שעה ניתן לאמוד שם, בהערכה גסה, בין חמשת אלפים לעשרת אלפים איש. נואמים באים והולכים. מחיאות כפיים. צעקות בלי הרף. איננו יודעים אם בעד או נגד. "ניגשים לכיכר האדומה. בדרך לכיכר שרשרות אדם. בכיכר אלפי אזרחים. משמר חמוש עוצר אנשים מלהיכנס. אלה שנמצאים בכיכר נדחפים על ידי החיילים ויוצאים לאט לאט.

"בשעה שאשתי נסעה להכין את הכלה, יצאתי לרחוב הראשי לראות את הטנקים ולהרגיש בהלך הרוחות. רחוב טווערסקאיא היה הומה מאנשים, בכל פינה קבוצות משוחחות. ובכביש עצמו – אנשים רבים, אלפים, עולים ויורדים. מכוניות מעטות נעות בין האנשים. ירדתי לכיכר מענעס שליד הכיכר האדומה, שם מתקיימות ההפגנות. ככל שהתקרבתי ראיתי שהטנקים מתרבים. בכל פינת רחוב, כעשרה טנקים.

"..בפינה השניה של הכיכר, בצד דרום, ראיתי מחזה בלתי רגיל: כמה אוטובוסים עירוניים חוסמים את דרכם של הטנקים ואחריהם עשרות טנקים ומאות חיילים עומדים בשורה וחוסמים את הדרך בפני כאלף איש שסובבים את האוטובוסים". 

בתגובה לניצני המרי וההפגנות, הכריז ראש הקושרים גנאדי ינאייב על מצב חירום בעיר מוסקבה החל משעה 4 אחר הצהריים. ינאייב כינס מסיבת עיתונאים בשעה 5 שבה הכריז כי גורבצ'וב "נח" והוסיף כי "במשך השנים הוא התעייף מאוד ונזקק לזמן מה כדי להשיב לעצמו את בריאותו". ינאייב המשיך ואמר כי ועדת החירום מחוייבת להמשך הרפורמות. 
בניגוד לכל ראשי המפלגה הקומוניסטית בעבר שהובילו מערכות ביד ברזל, ינאייב כנראה לא קורץ מאותו חומר יצוק. דבריו נתקבלו בחוסר אמון והצופים הבחינו בחולשת גופו, בידיו הרועדות וביציבתו הרופפת, בעת שנשא את דבריו. באותו ערב של ט' באלול, הכריז ראש המטה של גדוד השריון שנצטווה להקיף את הבית הלבן, קצין בדרגת רב סרן, על נאמנותו למנהיגותו של נשיא הפדרציה הרוסית בוריס ילצין. ילצין טיפס על אחד הטנקים ונשא דבריו להמון. במפתיע שודרו דבריו אלו בחדשות הערב של הטלוויזיה הרוסית, שידור שבוצע כנראה על ידי מתנגדי ההפיכה ברשות הטלוויזיה. התמונה של ילצין עומד על טנק ומכריז את הכרזתו, הפכה לאחד מסמלי המהפכה.

למחרת, יום שלישי י' באלול, הכריז המפקד הצבאי של אזור מוסקבה, קצין בדרגת גנרל, על עוצר שהוטל בעיר משעה 11 בבוקר עד לשעה 5 אחר הצהריים. תושבי העיר ראו בכך אות כי הולכת ומתקרבת התקפה צבאית על הבית הלבן.

ההמונים שהקיפו את הבית הלבן ערכו הכנות לקראת ההתקפה. מעטים מהם היו חמושים אך רובם לא נשאו נשק. טנק בפיקודו של רב סרן שהכריז על נאמנותו להנהגה של הפדרציה הרוסית התרחק מן הבית הלבן. על המטה של מגיני הבית הלבן פיקד גנרל שהיה נציג בבית הנבחרים של הפדרציה. למרותו סרו מספר גנרלים וקצינים בכירים והם פיקדו על ציבור המתנדבים הרב שהקיף את הבניין.

בשעות אחר הצהריים של יום שלישי, החליטו קריוצ'קוב, יזוב ופוגו להכריע את המערכה באופן חד  ומוחלט. הם הורו למפקדי ההפיכה לתקוף באופן ישיר את הבית הלבן שהפך להיות מבצרם של האנטי-מהפכנים. קצינים הכפופים להם תכננו את המבצע שקראו לו בכינוי "מבצע רעם". במבצע אמורים היו להשתתף כוחות צבא, צנחנים וכוחות מיוחדים של הק.ג.ב. לרשות המבצע הועמדו שלושה טנקים ומספר מסוקים. מפקדי הכוח ובהם הגנרל אלכסנדר לבד, קרבו למגינים כדי לאמוד את כוחם, ונוכחו לראות כי המבצע אינו אפשרי, מאחר שהוא יהיה כרוך בשפיכות דמים.

בשעה 1 אחר חצות של יום רביעי, שיירה של שריוניות נחסמה על ידי מתרסים שהניחו מגיני הבית הלבן במנהרה שדרכה חלפה השיירה. בירי של חיילי השיירה נהרגו שלושה צעירים מן המגינים ואחרים נפצעו. שריונית אחת עלתה באש אך איש מחיילי השיירה לא נפגע. השיירה נעצרה. כשדווח על כך למרשל יזוב, הוא חשש פן שפיכות הדמים תתרחב והורה לכוחות לסגת ממוסקבה.

זה היה הרגע שבו הבינו ראשי המהפכה שההפיכה נכשלה!

ללא שפיכות דמים

בשעה 4 לפנות בוקר החלו הכוחות לצאת ממוסקבה. אנשי ועדת החירום נפגשו במשרד ההגנה והחליטו לשלוח משלחת לקרים להיפגש עם מיכאיל גורבצ'וב ולנהל עמו משא ומתן.

משלחת ראשי הקושרים ובהם ראש הק.ג.ב. קריוצ'קוב ושר ההגנה יזוב הגיעה לקרים בשעות הבוקר המוקדמות של יום רביעי. המשלחת הגיעה בשעה 5 בבוקר לבית הנופש של ג'ורבאצ'וב, אך גורבצ'וב חש הרבה יותר בטוח בעצמו, וסירב כלל להיפגש עמם.

גורבצ'וב, שבית הנופש שלו חובר שוב לרשת הקשר, הכריז כי החלטות ועדת החירום מבוטלות וחבריה מפוטרים ממשרותיהם הממלכתיות. הקשר נכשל ומשרד התביעה הכללית של ברית המועצות החל לחקור את הקשר.

מיכאיל גורבצ'וב המריא מקרים למוסקבה. במקביל שבה גם משלחת הקושרים למוסקבה, כאשר קריוצ'קוב, יזוב ועמם אחד הקושרים האחרים הגיעו למוסקבה בשעות הבוקר של יום חמישי, אך הם נעצרו כבר בנמל התעופה. שר הפנים פוגו נעצר במשרדו. יתר הקושרים נעצרו במהלך היומיים הבאים. שר הפנים שהיה שותף להפיכה, איבד עצמו לדעת.

ההפיכה שבראשיתה היה נראה כי היא הולכת להשיב את רוסיה לאחור, אל תוך ימי הקומוניזם האפלים, התברר שהפכה לקטליזאטור עוצמתי לא רק בהתקדמות הרפורמות הדמוקרטיות שביקש גורבצ'וב להוביל, אלא להפיכתה של כל רוסיה לדמוקרטיה של ממש. אם כבר הפיכה, אז הפיכה של ממש, רק בכיוון הנכון!

שתי החלטות חשובות התקבלו מיד עם כישלון הקשר. ההחלטה הראשונה הייתה החלטת הסובייט העליון של הפדרציה הרוסית להדיח מתפקידם את ראשי החבלים והמחוזות שתמכו בקושרים. להחלטה השנייה הייתה חשיבות סמלית עצומה – הסובייט העליון של הפדרציה החליט ביום חמישי, י"ב באלול, כי הדגל ההיסטורי של רוסיה, בצבעי לבן-כחול-אדום, יהיה מעתה הדגל החדש של רוסיה במקום הדגל האדום של ברית המועצות, הדגל והצבע שהיו לאימתם של מיליונים רבים גם מחוץ לברית המועצות.

אירוע בעל חשיבות היסטורית אירע בלילה שבין חמישי לשישי, כאשר נאספו כ-‏1500 איש בכיכר שבחזית מטה הק.ג.ב. במוסקבה וצעקו סיסמאות בגנות הארגון – דבר שבעבר איש לא היה מעז אפילו להרהר על כך. אנשים שנאלצו לעבור באותו רחוב, עשו זאת במהירות ובצדו השני של הרחוב, ואילו עתה, הפחד התפוגג. כיוון שכבר ניתנה הרשות, החליטו המפגינים להביע את מחאתם מכל מה שקשור לקומוניזם. לאחר מאמצים שנמשכו שעות ארוכות, עלה בידי המפגינים להפיל את פסלו של מייסד המשטרה החשאית הסובייטית, פליקס דז'רזינסקי שניצב על ראש עמוד גבוה בחזית מטה הארגון.

רק בסוף השבוע ניתן היה לסכם כי ההפיכה שהרעידה את המערב, הסתיימה בלא כלום  וכמעט ללא שפיכות דמים, למעט שלושה גברים שנהרגו ברחובות מוסקבה: איליה קריצ'בסקי, אדריכל יהודי, בן 28. דימיטרי קומר, חייל משוחרר ממלחמת אפגניסטן בן 23 וולדימיר יוסוב, כלכלן, בן 37.

השלושה נהרגו בבוקרו של יום רביעי כאשר איליה קריצ'בסקי ניסה לחסום שיירה של שריוניות ברחוב מרכזי במוסקבה על ידי הצתת אחת השריונית ונורה מאש השריונית. שני חבריו נורו כאשר ניסו לחלץ את גופתו.

ביום שבת, שלושה ימים לאחר כישלון ההפיכה, הובאו השלושה לקבורה במוסקבה בהלוויה המונית ומתוקשרת שבה צעדו אלפים מתושבי מוסקבה. באותו מועד הוענק לשלושה, על פי צו של נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, התואר "גיבור ברית המועצות". לימים קיבלו בני משפחתם של השלושה גם את ה"אות לנין" היוקרתי, ואף בול מיוחד הוצא לזכרם.

אראנו נפלאות!

הכישלון הביא לפירוקו של הק.ג.ב.; עם מעצרו של ולדימיר קריוצ'קוב מונה במקומו הגנרל בקטין, ביום שישי, לעמוד בראש הארגון וניתנה לו הסמכות לפרק את הארגון. בשלהי חודש חשוון תשנ"ב חדל הארגון מלהתקיים באופן רשמי. 

כישלון הקשר הוכיח גם כי לא ניתן לעצור את מהלך הרפורמות בברית המועצות, אך הכוח להמשך ביצוען עבר לידיו של בוריס ילצין.

התהליך שהוביל לפירוקה של ברית המועצות ולחיסולה של המפלגה הקומוניסטית נמשך, לאחר כישלון הקשר, ביתר שאת, והביא תוך פרק זמן של ארבעה חודשים, בי"ח בטבת תשנ"ב, לפירוקה של ברית המועצות ולהקמתו של חבר המדינות שבראשו בוריס ילצין.

הפיכת הנפל בברית המועצות, לא זו בלבד שחיסלה את שרידי הדיכוי והפחד של המשטר הישן, אלא גם הביאה לקץ של של המפלגה הקומוניסטית. מפלגה זו שזרעה רשע ודיכוי, רצחה מליונים וחינכה לאתיאיזם מוחלט – הובלה בלי כבוד אל פח האשפה של ההיסטוריה. לא רבים יכלו לעכל את הנפלאות שבדבר. רק שנים אחדות לפני כן דיברו על כך שהקומוניזם עשוי לשלוט מאות שנים נוספות, והאימפריה הסובייטית נראתה כפיל ענק ומאיים לא רק על היהדות אלא על העולם כולו, והנה בתך זמן קצר בשנת "אראנו נפלאות" נפל המשטר העריץ ובא הקץ לתנועה הקומוניסטית.

נבואתו של הרבי באותה שנה, כי שנה זו תהא "שנת אראנו נפלאות", כפי ראשי התיבות שלה, הגשימה את עצמה בבהירות מדהימה. זאת  ועוד: במכתב הכללי שיצא לאור לקראת חג הפסח כתב הרבי "ודאי שהקב"ה יראה ניסים גדולים עוד יותר" וחזר על הדברים שוב ושוב במרוצת החודשים שלאחר מכן.

גם כאשר ההפיכה הייתה בעיצומה וקטני האמונה הסתערו בכל כוחם כדי לנגח: 'היכן הוא ה'אראנו נפלאות' שהרבי מליובאוויטש הבטיח?!' והרי ההפיכה הוכיחה כי לא 'אראנו' ולא 'נפלאות' – בכל זאת, מחדרו הקדוש של הרבי יצאה הוראה ברורה מיד בבוקרו של אותו יום שני: לא לשנות שום תכנית ולא לעשות שום שינוי. הרבי הביע פליאה על עצם השאלה!

אין זה רק גילוי של רוח הקודש, זו כבר נבואה ממש בעניינים הנוגעים לכלל ישראל ולעולם כולו, כפי דבריו של הרבי בשיחת קודש פרשת שופטים תנש"א: "צריכים לפרסם לכל אנשי הדור שזכינו שהקב"ה בחר ומינה בעל בחירה שמצד עצמו הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור שיהיה ה"שופטיך" וה"יועציך" ונביא הדור, שיורה הוראות ויתן עצות בנוגע לעבודת כל בני ישראל וכל האנשים דדור זה, בכל עניני תורה ומצוות, ובנוגע להנהגת חיי היום יום הכללית .. עד הנבואה העיקרית הנבואה ש"לאלתר לגאולה" ותיכף ומיד ממש "הנה זה (משיח) בא"!