אוכל. אוכל הוא הדבר המרכזי ביותר בחיינו. אולי לא תקבלו בתדהמה את הידיעה כי הספר שעומד בראש מצעד המכירות בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, להוציא התנ"ך (אבל מי באמת רוכש סתם כך תנ"ך אם לא בטקס סיום תיכון או טירונות) הוא "מהמטבח באהבה" (1975) של רות סירקיס. לפי השמועה כחצי מיליון עותקים מסתובבים להם ברחובות. מי שרוצה עוד הוכחות שיתעדכן בבלוגוספירה המשגשגת בתחום האוכל, בהצלחה של קרין גורן שמתקרבת למכירת 100,000 עותקים מ"סודות מתוקים", בתוכניות הטלוויזיה המתעדכנות חדשות לבקרים, בצמיחתו של ז'אנר סלבריטאי הבישול והאפייה וכן הלאה וכן הלאה. 

 
פת במלח תאכלו 

 
עד כמה האוכל מגשם אותנו? האם חברה המשקיעה נתח ניכר מתרבות הפנאי שלה במתכוני בישול היא גם חברה חומרנית יותר, ריקנית ונבולה רוחנית? 

 
התפיסה המקובלת היא כי ישנה סתירה אינהרנטית בין גרגרנות לבין התעלות רוחנית. רוחניות, למרות היותה מושג נזיל וקשה להגדרה, ודאי אינה קשורה באופן ישיר עם נהייה אחר תאוות גשמיות. בהשקפה זו, תאוות האכילה היא תאווה המבטאת את קידוש הגוף והעונג וכמובן העדר יכולת שליטה עצמית. 

 
דרך אגב, ביהדות עד לא מזמן הצומות היו די פופולאריים. עיון קצר באגרת התשובה, החלק השלישי בתניא, בכל הנוגע לחישוב מספרי הצומות בהם נהגו גדולי ישראל, יכול להלחיץ גם את גדולי הסגפנים. 

 
לפיכך אין פלא שנדמה כי המודל היהודי האידיאלי מתנגש עם המאוויים החומריים ותאוות האכילה. פסגת השאיפות על-פי היהדות עשויה להצטייר כהשגת ביטול הצדדים הגופניים בפני המהות הרוחנית. האדם מתבקש לפנות מעצמו, מישותו, כדי לאפשר לאלוקות לשכון בתוכו[1]. 

 
ההסתפקות במזון מועט, כך נראה, הולמת את חיי התורה, בהתאם לאמירה כי 'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחייה ובתורה אתה עמל'[2]. ברוב ימות השבוע, שמחת הנפש מתעוררת על חשבון עיצבון הגוף[3]. על-מנת להתקרב לזולת, ובוודאי כדי לגלות את הבורא, האדם נדרש להקריב קורבן מעצמו[4]. הקורבן מביא לידי התקרבות[5]. שמחת הנפש יכולה להיות מושגת רק כשמוותרים על התאווה הגשמית, ובעיקרה תאוות האכילה. 

 
מצאו להם זמן לאכול ולשתות 

 
כל אלה אינם מסתדרים עם אפיזודה מרתקת בפרשת השבוע, פרשת משפטים. הסיפור עוגן בשיא המעמד המרגש, הפסגה הרוחנית שאליה יכולה להגיע האנושות  – כינון מערכת יחסים עם בורא עולם. זמן מתן תורה, כריתת הברית עם הקב"ה, פירוטכניקות בכל עבר, כולם כוססים ציפורניים – ומה עושים בני אהרון, נדב ואביהוא, יחד עם שבעים זקני ישראל? פותחים שולחן. אוכלים ושותים. 

 
כדי שהדברים יסתדרו, חייבים לשפוט אותם לחומרה, על-פי כמה פרשנים. גם אם אין מדובר באכילה ושתייה ממש, התורה רוצה לתאר לנו שהזקנים, אמנם היו חשובים, אצילים, גדולים, אבל לא מספיק גדולים. לא כמשה. לבם ומוחם גס מלראות את פני השכינה[6]. תיאור אכילתם הוא גם תיאור חולשתם. 

 
חיבור עם הטבע 

 
למרות האמור, דווקא על סמך האפיזודה המתוארת, החסידות מבקשת ללמד אותנו כי האכילה היא לא דבר שולי. היא לא עוד דבר שצריך לעשות כדי להתקיים. הדומיננטית של האוכל בחיינו היא לא רק תוצאה של התאוות שלנו. האוכל הוא המנגנון המרכזי הנתון בידי האדם להתחבר עם הטבע. עם העולם הנברא. יותר מראייה, יותר משמיעה, יותר ממישוש, כשאנחנו אוכלים משהו, צומח או חי, אנחנו הופכים אותו לבשר מבשרנו. לחלק מאיתנו. הוא הופך להיות הגורם המניע אותנו. 

 
נדרשת הקדמה ארוכה לתיאור כיצד לכל דבר בטבע, דומם, צומח חי או מדבר יש מידה של חיות אלוקית פנימית, מעין נפש משלו. כאן נסתפק בכך שאם לכל דבר יש נפש, כשאנו אוכלים את אותו הדבר הנפש שלו הופכת להיות חלק מהנפש שלנו[7]. באכילה אנו משפיעים על מה שאנחנו אוכלים ובה בעת המזון הנאכל משפיע עלינו. 

 
עם הכוונה וההדרכה הנכונה האכילה עשויה להיות האקט הרוחני האולטימטיבי. היא מאפשרת לנו להכיר את הבורא באמצעי הגשמי ביותר. במידה רבה את תכלית חיינו אנחנו מבטאים גם באכילה. חיבור שכזה עם הטבע, לא יתאפשר בעולם הבא, שבו אין אכילה ואין שתייה[8]. 

 
לכן גם התענוג הטמון באכילה מושרש בעצמות הנפש שלנו[10]. התענוג איננו דבר חיצוני או כוח הפועל בנפש, אלא הוא קשור בעצם הנפש. בחלק הפנימי והעצמי שלה. התאווה והתשוקה לאוכל טוב הם יצרים כל כך רבי עוצמה משום שיש להם שורש נשגב בסדר השתלשלות האור האלוקי. 

 
הניתוק התודעתי של התענוג הגופני משורשו הרוחני מותיר אותו בעוצמתו, אך תוך הסתרת מקורו. לכן גם התענוג עלול להוביל להתעלות נשגבת מחד או לריקנות, זלילה וסביאה מאידך, היא כה רבה. 

 
במילים אחרות האכילה היא לא עוד אמצעי טכני, פיזיולוגי להפוך את הגוף למשרת הרוח. היא לא מכשול בהתרוממות רוחנית. האכילה היא הזירה החשובה להתמודדות רוחנית. 

 
לחזות את אלוקים 

 
כעת ניתן לבאר טוב יותר את הפסוק מפרשת השבוע: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו". אצילי הארץ, שבעים הזקנים, נדב ואביהוא היו באמת מוגבלים בראיית הבורא. ידו של הבורא[11] מסמנת בספרות הקבלה דרגה גבוהה של אלוקות. של עולם האצילות הנשגב. דרגה זו הייתה נשגבת מהשגתם. אולם מוגבלות זו איננה חיסרון. המגבלה יצרה תפקיד עבור הזקנים – לזהות את גילוי הבורא מתוך הטבע, המתגלה בשם אלוקים[12]. 

 
הזקנים הצליחו לחזות רק כיצד הבורא מופיע באופן של צמצום, כיצד הוא זה הטבע. הם הצליחו להשיג רק את שם אלוקים, ולא את השם הנשגב יותר, שם הויה. עלה בידם להשיג כיצד הבורא הוא המקור לצורה של הטבע, ולא להיחשף למקור האלוקי של חומר הטבע. 

 
משה לעומתם, בחיר הנביאים, היה 'עבד נאמן'[13]. בשר ודם שהשכינה דיברה מגרונו על שום שהוא עצמו ביטל עצמו בפניה[14]. הוא לא נזקק לאכילה או שתייה במשך ארבעים יום וארבעים לילה. המזון שלו היה מזון רוחני. השורש הגנוז במזון הגשמי[15]. 

 
התפקיד של הזקנים שונה לחלוטין מזה של משה. המוגבלות שלהם, היא כאמור גם היסוד לשליחותם. 

 
המסר הכללי של הפרשה 

 
הפסוק המדובר מבטא את המסר הכללי של פרשת משפטים. בני ישראל יורדים מהמעמד הרוחני הנשגב, מתן תורה, היישר אל מערכת חוקים קפדנית ושכלית מאוד. הקב"ה כמו תובע מבניו שאת החוויה הרוחנית יחדירו בעולם התחתון. שחכמתו, חוכמת האלוקות תחדור בתוך הבריאה, בתוך הטבע. המשפטים, כמאמר הזוהר עוזרים לזכך, לנקות ולברר את החיים הגשמיים. לזהות בהם את האלוקי[16]. 

 
האכילה והשתייה היא עיקר עניינו של האדם, כי היא גם מגלמת את התפקיד המרכזי שלו בעולם, להפוך את הבהמי לאלוקי, לגלות את הצד הפנימי שבעולם החיצוני[17]. בפעולת ברור המציאות תוך אכילה ושתייה, נדב, אביהוא והזקנים התקרבו אל הבורא כפי מידת יכולתם[18]. 

 
הזקנים מדגימים עבורנו כיצד ראיית האלוקות צריכה לחדור בשכל האנושי, במעשה הגשמי הנמוך ביותר. האכילה והשתייה, הם ההזדמנות שלנו לרומם איתנו את הטבע, לדרגת מדבר.

 
עכשיו נשאר לנו רק ללמוד כיצד עושים זאת. 

---

[1] פרשת תרומה מדגישה כי כל אדם מישראל נדרש לבנות לקב"ה מקדש בתוכו, שנאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (תרומה כה, ח). רעיון חשוב זה, המשמש יסוד לעבודתו העצמית של האדם, מובא במקומות רבים בכתבי החסידות ומקורותיה. בתניא מוזכר בליקוטי אמרים, פרק נב, ובאגרת הקודש פרק לא. 

 
[2] אבות פ"ו, מ"ד. 

 
[3] על שמחת הנפש ועיצבון הגוף, ראו: תניא, לקוטי אמרים, פרק לא. 

 
[4] את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ו'אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך', ניתן לקיים רק כאשר פוחת ערך הצרכים הגופניים, ועל ידי כך שחרור הנפש לצאת מגלותה בגוף. נושא זה מבואר בהרחבה במאמרים חסידיים המבוססים על לב התניא: לקוטי אמרים, פרק לב, וראו גם המאמר 'באתי לגני', שבת פרשת בא, יו"ד שבט, ה'תש"י. 

 
[5] הקרבן גם נועד כדי להחזיר יחסים למצב שקדם לפגיעה או לעשיית מעשה רע כנגד החבר. ביחס לבורא הקורבן נועד כדי שהאדם ישוב להיות חביב לפניו כמו לפני החטא. ראו: תניא, אגרת התשובה, פרק ב. 

 
[6] ראו ויקרא רבה, כ י. פרשת משפטים כד ,יא.

 
[7] התוועדויות שנת תשנ"ב כרך ב', חנוכה – כ"ז אדר א (בלתי מוגה), עמ' 272 והלאה. 

 
[8] רמב"ם הלכות מלכים סוף פרק י"ב. כי מלאה הארץ דעה. 

 
[10] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם כג, חלק שלישי, ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשח"י, עמ' 176. 

 
[11] על סוגיית האנשת הבורא ראו: אדמו"ר הזקן, תורה אור, משפטים עו, ד.; וכמובן בהרחבה בספר "להכיר את הבורא" 

 
[12] שם עמ' עח, א. 

 
[13] נוסח תפלת העמידה בשחרית של שבת, וראו: בהעלותך יב, ז. המשכת הנצחיות של משה בכל דור ודור מתאפשרת על-ידי שהיה בתכלית הביטול לקב"ה. מסירות נפשו התבטאה במוכנותו למסור את כל מציאותו בעבור אלוקים. ראו: הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, כרך לג, חוקת שיחה א, עמ' 129. 

 
[14] ראו: שמו"ר פ"ג, טו; ויק"ר פ"ב, ג; מכילתא שמות יח, יט; לקו"ת ויקרא נ, א. 

 
[15] "צמח צדק", אור התורה, במדבר כרך ד, פרשת פנחס, צו את בנ"י גו' את קורבני, א'ע"ג. 

 
[16] זהר משפטים צז א. ראו לקוטי לוי"צ ריש פרשת משפטים ואצל הרבי מליובאוויטש: התוועדויות שנת תשמ"ו כרך ב' חורף (בלתי מוגה), עמ' 561. וראו שם בהרחבה פרוש הרבי את פרוש רש"י. 

 
[17] התוועדויות שנת תשד"מ כרך ב', חורף (בלתי מוגה) עמ' 840, הערה 36. 'והרי תורת החסידות עניינה…' ומכאן תפקיד האדם. 

 
[18] אור התורה, שם, א'עד.