יותר מכל תחום אחר, רווי עולם המסחר בתככים ואינטריגות. כסף היה ונותר אחד הפיתיונות הגדולים ביותר של כל הזמנים. מי שמפתח אליו תיאבון מתקשה מאוד להשקיט אותו. עם כל כסף נוסף רק גדל התיאבון, ובעקבות כל הצלחה כלכלית לטושות העיניים אחרי הצלחה גדולה ממנה.
 
כל עוד השאיפות הגדולות נמצאות תחת בקרה, הכול בסדר. הבעיה היא שכאשר נוסקת תאוות הממון לגבהים – לא תמיד מתאפקים מלמלא אותה בדרכים לא כשרות. מתפתים לחשוב שעם הערמה מפה, הערמה משם, ניתן להרוויח יותר ממה שנקצב מלמעלה.
 
וזו טעות מרה. בדרכים כאלה אי-אפשר לעולם לפרוץ את סכום הרף שנקבע לכל אחד בשמים, אף לא באגורה שחוקה. גם אם רואים תוצאות בשטח ומוכחים לכאורה רווחים – בסופו של דבר, אובדים הרווחים היתרים על הוצאות לא צפויות ונותרים עם הרווח שבאמת אמור להיות בידיים.
 
***
 
מידת העושר תלויה בברכת האלוקים. כמו שאמר החכם מכל אדם: "ברכת-השם היא תעשיר". העסקים שאנו מנהלים אינם אלא כמו כלים להכיל את נביעת הברכה, וככל שטהורים הכלים ונקיים מתרמיות, הונאות וגזלות – הם שומרים טוב יותר על הברכה הנוצקת אל תוכם.
 
המתכון הבטוח ביותר להצלחה כלכלית איכותית הוא יושר ונאמנות. כל סטייה מהם רק פוגמת בכלים וסודקת אותם – ואז כל העושר שמדמים לגרוף בורח מבעד לסדקים בדרכים כאלה ואחרות. לא שכל רמאות מובילה בהכרח לאביונות – אבל בשורה התחתונה, לא יישאר הרמאי עם פרוטה אחת מעבר למה שיכול להשיג בדרכים כשרות.
 
הוכחה טובה לכך ניתנת לנו בפרשת-השבוע: יעקב-אבינו ברח מעשיו אחיו והגיע אל בית דודו לבן עני וחסר-כול. אפילו את צרור המיטלטלין שהיה על שכמו גזלו ממנו בדרך. הדוד פתח בפניו אל דלתות ביתו, אך חייבו לעבוד במשק ולטפח את עדרי הצאן. כאבי-אבות הרמאים, הרבה לבן לשטות ביעקב ולשנות לו את תנאי המשכורת חדשים לבקרים. אך יעקב לא החזיר לו באותה מטבע. הוא לא רימה אף פעם אחת, אלא עבד בנאמנות מדהימה לילות כימים.
 
והתוצאות ניכרו בשטח: ברכת-שמים מפליאה שרתה במעשי ידיו של יעקב ובתוך כמה שנים הוא הפך מפועל שכיר לעשיר מופלג. אצל לבן, לעומת זאת, לא נרשמה שום הצלחה יוצאת-דופן, חרף כל רמאויותיו.
 
ללמדנו, שמעשי-הידיים אינם אלא כלים לברכה האלוקית, וככל שמתאימים הם אל הרצון האלוקי – מטיבה הברכה לשרות ולהישמר בהם. גם אם לא תמיד ניכרת האמת הזו על פני השטח – האנשים הנבונים מאמינים בה והם המרוויחנים האמתיים. הריאליים.
 
***
 
אחד התנאים הבסיסיים לזכות בברכה בעסקים היא נתינת צדקה. חז"ל קבעו כי חובה להפריש לצדקה לפחות עשרה אחוזים מכלל הרווחים, ומה טוב – למי שמסוגל – עשרים אחוזים ואף יותר. על המינימום – המעשר –  נאמר: עשר בשביל שתתעשר. נתינת מעשר תצליח את מעשיך ותוביל אותך לעושר.
 
העושר המדובר הנו כמובן עושר גשמי, במובן הפשוט של הכסף. אך בנוסף לכך, מעשירה מצוות הצדקה את בעליה בזכויות-ענק רוחניות. במיוחד יש בה סגולה מיוחדת לקרב את הגאולה. כלשון התלמוד: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".
 
אמנם התשואה של המנייה הזו – הגאולה – טרם ניכרת על פני השטח. אך כמו ברווח הכלכלי של היושר והנאמנות – מי שנבון משקיע בה ובקרוב כולנו ניווכח שהוא המרוויחן האמתי. הריאלי.