היה זה בעת מלחמת העולם השניה. בשנת תש"ב (1942), כאשר עברה המלחמה לשלב סוער יותר, חדלה ארצות-הברית משתיקתה והצטרפה למאבק הבין-לאומי לעצירת הכובש הנאצי. צבאה הסדיר של ארצות-הברית מנה מיליוני חיילים, אולם השלטונות ראו צורך חירום לגייס מאות-אלפי חיילים נוספים.
 
הרב יעקב יהודה הכט (ז"ל) היה אז תלמיד בישיבת "תומכי תמימים" המרכזית, בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש. תלמידי הישיבה ידעו על אימי המלחמה, אולם ראשם ורובם היה שקוע בלימוד. באחד הימים הגיע יעקב יהודה הביתה ונחרד למראה עיניו. המתין לו מכתב רשמי מצבא ארצות-הברית, עם זימון ללשכת הגיוס.
 
מספר הרב הכט: הרגשתי הייתה נוראה. שאני אתגייס לצבא האמריקאי? מלבד הסיכון הפיזי היה כאן סיכון רוחני גדול מאוד. צבא גויי אינו מקום מתאים עבור צעיר שומר-מצוות, משום בחינה שהיא. ה'צרה' הייתה שהייתי בעל כושר גופני מעולה, בריא, חזק וחסון. לא היה כל סיכוי שהצבא יוותר וישחרר בחור שכמוני. באשר לאפשרות של בריחה, התחמקות או עריקה מכל סוג שהיא – זו לא באה בחשבון. היא הייתה עשויה להיגמר רע מאוד.
 
בצר לי, ביקשתי להיכנס אל כבוד קדושת רבי יוסף יצחק, האדמו"ר הקודם מליובאוויטש. שטחתי בפניו את צרתי והבעתי את תחושתי כי אינני מסוגל בשום אופן לעמוד בפני גיוס כעת. המוות הרוחני לו הייתי צפוי הפחיד אותי הרבה יותר מן הסיכון הפיזי של חייל קרבי.
 
הרבי הביט בי במבט מרגיע ואוהב, חייך אליי חיוך רחב ופסק, כי עליי להגיע אל לשכת הגיוס, ובעזרת השם יהיה בסדר. הרבי הרעיף על ראשי ברכות מאליפות ואמנם הן הרגיעו אותי, אך לא לגמרי. לבי המשיך לפרפר.
 
היום המיועד הגיע. הגעתי אל לשכת הגיוס. המיון הראשוני אותו היה עליי לעבור היה בדיקה רפואית. התבקשתי לעבור דרך סדרת רופאים, כל אחד מומחה בתחומו. כל אחד מהם היה צריך לבחון את כושרי בתחום אחר: ראייה, שמיעה ועוד.
 
כפי שהנחתי מראש, לא נמצא בי שום מום שיצדיק פטור מהצבא. כל הבדיקות הסתיימו בהערכה לאקונית זהה: 'כשיר לגיוס'. חרדתי הלכה וגברה.
 
הרופא האחרון אותו היה עליי לפגוש היה פסיכיאטר. לגביי, בתור הטיפוס האחרון שיעמיד פנים, הרי שהאפשרות כי תצמח לי ישועה מבדיקה זו לא נתפסה במציאות. מצאתי עצמי עומד מול רופא חמור סבר, מדמיין כבר את שתי המילים שיכתוב גם הוא בטופס: "כשיר לגיוס".
 
עשיתי על הרופא רושם נפלא. הוא גילה עניין בשיחה המתגלגלת עם הצעיר היהודי שישב מולו, ואני, בעיני רוחי, כבר התחלתי לראות את עצמי עם מדים אי-שם בחזית האירופאית... רוח נכאים מייאשת השתלטה על ישותי.
 
אלא ששאלותיו של הפסיכיאטר שלפו אותי ממטווה הרהוריי. "איפה אתה לומד?", התעניין.
 
- "בישיבת 'תומכי תמימים' ליובאוויטש, ברובע ברוקלין שבניו-יורק".
 
- "מה אתם לומדים שם, בישיבה?".
 
- "תלמוד, תנ"ך, הלכות היהדות האורתודוקסית ותורת הפילוסופיה של החסידות".
 
- "מהן שעות הלימוד?".
 
- "משבע וחצי בבוקר ועד תשע וחצי בלילה".
 
- "מה מצבך בחברה? אתה מעורה בחברה? קולך נשמע?"
 
- "אה, כן".
 
שביעות רצונו של הרופא לא נעלמה ממני. עולמי הלך וחשך. "האם יש לך חברות?", הפתיע אותי הרופא בשאלה לא צפויה.
 
- "חברות?", השבתי בתימהון, שהיה אמיתי לגמרי. "לא! מה פתאום!". תהיתי כיצד אינו יודע, שיהודי, תלמיד ישיבה, לא שייך לכך.
 
הרופא הביט בי במבט של רחמים וחמלה. "אתה הולך לקולנוע עם חברים?", המשיך להתעניין.
 
- "אה... אני בחור ישיבה", ניסיתי להסביר, "ולא שייך לדברים כאלה".
 
זה נשגב מבינתו. "אני לא מאמין!", ספק כפיים. "בחור צעיר ונאה כמוך, בשיא גיל הנעורים, ללא חברות, לא הולך לקולנוע. איך זה יכול להיות?".
 
"תבין, דוקטור", שבתי וניסיתי את כוחי בהסברה, "בילויים מהסוג שמנית כלל אינם מעסיקים אותי", עניתי ברצינות תהומית. "מעניינים אותי דברים אחרים לגמרי".
 
המשפט האחרון גרם לרופא לקבוע סופית את הדיאגנוזה. "אתה יודע מה? אתה לא נורמאלי!", פסק. "לך הביתה"...
 
לאושרי לא היה גבול. שמח וטוב לב יצאתי במהירות לפני שיספיק להתחרט, ושבתי 'הביתה' – אל הישיבה. הדבר הראשון שעשיתי היה להודיע לרבי על הבשורה המשמחת, על התממשות ברכותיו.
 
כשסיימתי לספר את כל השתלשלות האירועים בלשכת הגיוס, חייך הרבי חיוך רחב ואמר: "הפסוק אומר 'לעושה נפלאות גדולות – לבדו'. עד כמה גדולות נפלאות-השם, יודע רק הוא לבדו...