ב"פרקי דרבי אליעזר" מסופר, כי בעת שעקד אברהם אבינו את יצחק – פרחה נשמתו של יצחק מגופו ושבה אליו. "וידע יצחק תחיית המתים מן התורה, שכל המתים עתידין לחיות, ובאותה שעה פתח ואמר: ברוך אתה השם מחיה המתים".
 
מכך מסיק מרן החיד"א (רבי יוסף חיים דוד אזולאי), כי כך גם יברכו הקמים לעתיד לבוא בתחיית המתים. הוא גם מוכיח מכאן, שברכת "הגומל" הנאמרת על-ידי כל אדם שהתרחש לו נס – לא תיאמר אז. כי רק "מי שחלה ונטה למות ונתרפא חייב לברך. אבל כאן ביצחק, שכבר מת ופרחה ויצאה נשמתו, אלא שאחר כך חזרה נפשו לגופו – ודאי דאין [שאין] לברך ברכת הגומל, אלא ברוך מחיה מתים".
 
גם גדול תלמידיו של האר"י הקדוש, רבי חיים ויטאל, מספר על עצמו, שפעם פרחה נשמתו לגמרי וכאשר שבה אליו ברך "מחיה המתים".
 
בדומה לכך מסופר במסכת סנהדרין על המתים שהחיה יחזקאל הנביא (בבקעת דורא, לאחר שהרגם נבוכדנצר): "ר' אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה. ומה שירה אמרו – השם ממית בצדק ומחיה ברחמים. ר' יהושע אומר: שירה זו אמרו – 'השם ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל'". ומדייק מכך בעל "אמונת התחייה", כי גם הקמים לעתיד לבוא יברכו "מחיה המתים".
 
הוא גם מוסיף כי זהו גם הטעם למה שעולה מדברי חז"ל במסכת נידה, כי המתים יקומו לבושים בבגדים – כיוון שהחובה לברך תחול עליהם מיד עם קימתם, ואסור לברך בערום.
 
פוסקים אחרים מתייחסים לאלה החיים שיראו את נס התחייה. הם כותבים כי גם החיים יצטרכו לברך "מחיה המתים", כפי שמורה ההלכה לכל מי שפוגש חבר לאחר שנים-עשר חודשים שלא ראהו.