אחד המקומות בהם מוזכר המשיח בתורה הוא בפרשת השבוע, בנבואותיו של בלעם. בלעם ניבא על דויד המלך ועל המשיח וכפי שמפרט הרמב"ם: "שם ניבא בשני המשיחים – במשיח הראשון שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו, שמושיע את ישראל באחרונה... 'אראנו ולא עתה'  – זה דוד, 'אשורנו ולא קרוב' – זה מלך המשיח. 'דרך כוכב מיעקב' – זה דוד, 'וקם שבט מישראל' – זה מלך המשיח".
 
כידוע, תכניתו המקורית של בלעם הייתה לקלל את בני ישראל. אבל הקדוש-ברוך-הוא מנע זאת ממנו ואילץ אותו לברך אותם. הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מציין, כי העובדה שהמשיח מוזכר בתורה במסגרת שבה התהפכו קללות לברכות – רומזת למהפכים הטובים שיתחוללו עם בואו של המשיח, כמו הפיכת ימי הצום והצער לימי חג ומועד.
 
מקום נוסף בתורה שבו מוזכרת הגאולה העתידה הוא בפרשת ניצבים. אלא ששם מוצגת הגאולה כְּמה שיציל אותנו מהגלות: "ושב השם אלוקיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים" (דברים ל, ג). בפרשת השבוע, לעומת זאת, היא מופיעה כשלב מסיים של תהליך שבו מלכתחילה לא נתון עם ישראל למרותם של זרים ולקשיים הגלותיים. החל מ"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט), דרך "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (שם, כד), ועד ל"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (שם כד, יז).
 
האמת היא שהגאולה גם כזו וגם כזו. על פני השטח אנו נמצאים בגלות, והגאולה באה להציל אותנו ממנה. אך ברובד העמוק והפנימי, מצד עצם נשמותינו – מאז שיצאנו ממצרים אף פעם לא היינו נתונים למרות הגלות. ברובד הזה, הגאולה אינה אלא המשך וסיום לתהליך בן אלפי שנים, שבו תמיד היינו מרוממים ונישאים. וכמו שבלעם עצמו מזכיר את יציאת מצרים כשלב הראשון בתהליך הרציף של גאולת עם ישראל: "א-ל מוציאם ממצרים" (במדבר כג, כב). יציאת מצרים והגאולה השלמה הן התחלה וסיום של תהליך גאולה אחד ארוך, שיסתיים תכף ומיד ממש.