אחד משלושה עשר עיקרי האמונה הם: אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא. כלומר, יש לצפות בכל יום שהיום ממש יבוא המשיח.
 
בעבר צוטטה במדור זה ההלכה: "האומר 'הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו', הרי זה אסור לשתות יין לעולם" – מכיוון שכל יום יכול להיות היום "שבן דוד בא בו". הלכה זו מקורה בגמרא במסכת עירובין, ומקריאה שטחית של הסוגיה שם אפשר להבין בטעות שבשבתות ובחגים לא יכול לבוא המשיח. נאמר שם, כי מי שנודר בנוסח כזה בשבת או בחג, לא חלה עליו הנזירות באותו יום אלא רק למחרת, מכמה סיבות. מה שאומר לכאורה, כי לא ייתכן שהמשיח יבוא בשבת או בחג.
 
אולם הרמב"ם עצמו מסיק להלכה, "שהדבר ספק אם (המשיח) יבוא בשבת או ביום טוב, או לא יבוא". הרמב"ם לא רואה בדברי הגמרא האמורים שלילה מוחלטת של אפשרות לביאת המשיח בשבת או בחג, והרבי מליובאוויטש מלך המשיח מסביר מסקנה זו בכמה דרכים:
 
א. ייתכן ש"היום שבן דוד בא בו" בלשון הגמרא, הוא היום שבו מלך המשיח כבר שולט על כל העמים והם כולם עבדים לעם ישראל – ויום זה אכן לא יכול להיות שבת או חג. אבל עצם התגלותו של מלך המשיח, שלכך אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים 'ביאת המשיח' – בוודאי יכולה להיות גם בשבת או חג.
 
ב. הגמרא עצמה לא החלטית לגבי האפשרות ש"היום שבן דוד בא בו" יהיה שבת. מפרשי הרמב"ם מסבירים שהספק קשור להגדרה של איסור תחומין – האיסור ללכת בשבת מעבר למרחק מסוים שהמשיח חייב לכאורה לחצות ביום בואו. אם כן, קיימת אפוא אפשרות שהמשיח יבוא בשבת ואז יתגלה לנו שבדרך שבה הוא הגיע אכן לא חל האיסור המדובר.
 
ג. אחד הנימוקים בגמרא לכך שהמשיח לא יבוא בשבת הוא, שאליהו הנביא אמור להגיע יום קודם כדי לבשר על בוא המשיח, ולא ייתכן שאליהו יגיע בערב שבת ויפריע להכנות לקראת השבת. ובכן, אין תמימות דעים על כך שאליהו יגיע דווקא יום קודם לכן. וגם אם כן – מטעים הרבי – סביר להניח שאליהו מודע לכך שלאחר אלפי שנות המתנה וציפייה, אף אחד לא יתרעם על הפרעה שכזו בערב שבת, ובלבד שתבוא כבר הגאולה האמתית והשלמה!