נאמר בישעיה (כז, יג): "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול". פירוש הדברים הוא, שבזמן הגאולה השלמה יישמע קול שופר שיגרום לבני ישראל לחזור בתשובה ולעשות את רצון השם. וכהמשך הפסוק: "ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, והשתחוו להשם בהר הקודש בירושלים".
 
בתורת החסידות מוסבת תשומת הלב לכך שלא מתואר בפסוק מי יתקע בשופר, אלא נכתב 'ייתקע'. בכך מדגיש הנביא כי התקיעה האלוקית תישמע כביכול מאליה ותעורר לתשובה, מבלי שתידרש לכך הכנה מקדימה מצד בני האדם. כל אדם, בכל מצב רוחני או גשמי שיימצא, ישמע את אותה תקיעה ויתעורר לשוב בתשובה.
 
בהתבוננות מעמיקה יותר, מכוון אותנו הנביא להסיק כי ההתעוררות הפנימית שאנו חווים נובעת מאותה תקיעה, שאינה תוצאה של עבודה עצמית שלנו, אלא נוצרה כביכול מאליה – בכוחו של הקדוש-ברוך-הוא. מוסיף על כך הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ומגלה, כי למעשה התקיעה האלוקית המיוחלת כבר החלה להישמע והיא זו שמביאה בעשרות השנים האחרונות להתעוררות רבתי ולשיבה למקורות של בני ישראל. כל "האובדים" ו"הנידחים" לשעבר שהתעוררו והתקרבו לאבינו שבשמים צריכים להיות מודעים לכך שלא הם שעוררו את עצמם, אלא השופר האלוקי הוא זה שהזכיר להם את יהדותם וגירה אותם לשוב ולהתחבר אליה בגלוי.
 
ובלשון הרבי: "...בסוף זמן הגלות שנשארו רק כמה רגעים שקודם ליום ההוא שייתקע בשופר גדול, (שבהם) צריכה להיות העבודה בביטול (התבטלות אל הבורא. נדרשת מכל אחד מאתנו) ההכרה והרגשה שכל העניינים שנפעלו על ידי עבודתו, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולתו, אינם מצד המעלות שלו אלא מצד נתינת הכוח מלמעלה".
 
המודעות הזו מכשירה אותנו לקראת השמיעה המוחלטת של התקיעה האלוקית, שתביא את כולנו להתעוררות מושלמת של תשובה בדרגה הגבוהה ביותר – בגאולה השלמה, תכף ומיד ממש.