מצוות הביכורים מוטלת על מי שמגדל בשדהו משבעת המינים. עליו להביא את הפירות המבשילים ראשונים אל הכוהן בבית-המקדש, ולשאת בקול רם ובשמחה דברי הודיה להשם. וכמו שנאמר: "וענית (בקול רם) ואמרת לפני השם אלוקיך... ושמחת בכל הטוב".
 
כל עוד בית-המקדש אינו בנוי, אין לנו אפשרות לקיים מצווה זו כפשוטה. כעת אנו נמצאים בתקופה בה על פי כל הסימנים הייתה הגאולה השלמה צריכה להופיע כבר מזמן. לפיכך, את הוראת התורה "וענית ואמרת לפני השם אלוקיך", עלינו לתרגם לבקשה וזעקה מקרב לב: עד מתי?! אנו רוצים כבר לראות את בית-המקדש השלישי בתפארתו ולקיים את מצוות הביכורים בשלמות.
 
אחד הדימויים שמופיעים בנביאים על עם ישראל הם ביכורים: "כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם" (הושע ט, י). אנו נחשבים לביכורי הבריאה, כלומר – אנחנו היצירה החשובה והנחשקת ביותר של הקדוש-ברוך-הוא. לפיכך, כאשר ביכורי הבריאה זועקים מקרב לב כי הם רוצים לקיים את מצוות הביכורים – בוודאי תפעל הזעקה את פעולתה! (כך גם היה בגלות מצרים, כפי שאומרים בתוך דברי התודה עם הבאת הביכורים. בני ישראל צעקו אל השם – ומיד: "וישמע השם את קולנו... ויוציאנו ביד חזקה... ויביאנו... וייתן לנו את הארץ הזאת" (דברים כו, ז-ט)).
 
יותר מכך: די בעצם העובדה שיהודי מתכנן לזעוק באמת על הגאולה – עוד לפני שהוא זועק בפועל – שהקדוש-ברוך-הוא ייענה ויביא את הגאולה, וכמו שנאמר: "טרם יקראו – ואני אענה" (ישעיה סה, כד).
 
אנו נקראים (גם) בניו של הקדוש-ברוך-הוא. מקומו הטבעי של בן הוא סמוך על שולחן אביו, כך שמקומנו הטבעי הוא סמוך לשולחנו של הקדוש-ברוך-הוא – בבית-המקדש. השם שלח אותנו לגלות כדי שנזדהה באמת עם היותנו הביכורים והבנים שלו ונרצה באמת להיות קשורים אליו ו"סמוכים על שולחנו". לכן, כאשר יהודי מגיע למצב הנדרש וזועק בכל נפשו לקדוש-ברוך-הוא – מתמלאת המטרה של הגלות וצריכה כבר לבוא הגאולה השלמה.
 
נפנה כולנו לקדוש-ברוך-הוא בקריאה מעומק הלב: "אנא רחם והוצא כבר את בני ישראל מהגלות, והבא כבר את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו"! ובוודאי הקריאה תפעל את פעולתה – תכף ומיד ממש.