על מלך המשיח נאמר: "עתיד משיחנו להתכסות אחר שנגלה, וישוב ויתגלה" (רש"י על דניאל יב, יב). חכמינו ז"ל מוסיפים ודורשים על הפסוק "דומה דודי לצבי" (שיר השירים ב): כשם שדרכו של הצבי הוא להסב ראשו לאחור תוך כדי דהירה קדימה, כך גם הגואל עתיד להסב פניו ולהתכסות במהלך פעולותיו להבאת הגאולה.
 
בתורת החסידות נוסף הסבר עמוק לדבר, לפיו בשלב מסוים הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו (שעליו נאמר הפסוק "דומה דודי לצבי") כביכול מתעלם וכתוצאה מכך גם הגואל נעלם מעל פני השטח. בלשון הקבלה מכונה שלב זה בשם 'דורמיטא' (תרדמה).
 
גם בסיפור יציאת מצרים, מספרים חז"ל כי לאחר שמשה רבינו נגלה לעם ישראל, הוא חזר למדין ובמשך תקופה נעלם מהעם, ורק לאחר מכן חזר והתגלה אליהם וגאלם. בדיוק כמו התסריט שעלינו לעבור עם המשיח.
 
בתורת החסידות מוסבר, כי הנטייה הטבעית של מלך המשיח היא להתעלם ולא להתגלות, משום שהוא מחובר לדרגות אלוקיות נעלמות וטמירות. "...אמיתית הגילוי של משיח הוא שיתגלה בחינת עדן עילאה סתימאה שזהו מה שסתום (נעלם) בעצם... והיינו, שמה שנעלם בעצם – דוקא טבעו להתעלם". לכן כדי להביא להתגלותו של המשיח, כדי להביאו למצב הפוך מנטייתו הטבעית – יש צורך במאמץ גדול מצידנו. וכמו שנאמר "מצאתי דוד עבדי" (תהלים פט, כא): משיח בן דוד הוא כמו מציאה אותה יש לחפש ולחפש עד שמגיעים אליה.
 
בהקשר לכך, כותב אדמו"ר הזקן (רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד), כי עיקר עניינה של הקריאה והתפילה "דוד מלך ישראל חי וקיים" הוא האמונה בהיותו של משיח בן דוד חי וקיים גם בתקופת ההעלם שלו.
 
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח אומר כי מה שנדרש מכל יהודי הוא לעורר ולגלות בנשמתו את הבחינה הרוחנית שמקבילה למדרגתו של המשיח. הבחינה שנקראת 'יחידה', או למעלה מכך – 'עצם הנפש' (ובמקומות מסוימים: 'משיח הפרטי'). בחינה זו מתגלית בעיקר על-ידי "התפילה מפנימיות הלב". גילויה של בחינה זו וביטויה ברצון עז וחסר פשרות לקיום רצונו של הקדוש-ברוך-הוא – יביא להתגלותו של משיח צדקנו בפועל ממש.