מצווה מן התורה לשאת אישה על ידי חופה וקידושין. כל חתונה יהודית כשרה מזרזת וממהרת את הגאולה האמיתית והשלמה, ובנוסח שמברכים תחת החופה: "מהרה השם אלוקינו יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים (הבנויה!) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". הקשר המיוחד של הנישואין לגאולה הוא בכך שהגאולה עצמה נקראת נישואין – הנישואין כביכול של הקדוש-ברוך-הוא, החתן, עם בני ישראל, הכלה.
 
בנישואין היהודיים שני חלקים: נתינת הטבעת, הנקראת אירוסין, והעמידה תחת חופה והכניסה לחדר הייחוד, הנקראות נישואין ובהן נעשים החתן והכלה לנשואים מוחלטים. וכך גם בקשר של הקדוש-ברוך-הוא ובני ישראל יש שני שלבים. השלב הראשון, 'האירוסין', היה בשעת מתן תורה, כמו שנאמר: "וארשתיך לי לעולם" (הושע ב, כא). השלב השני, 'הנישואין', יתממש בגאולה הקרובה, שאז נגיע להתאחדות מושלמת עם האלוקות. ובלשון הנביא: "כי בועלייך – עושייך, השם צבאות שמו" (ישעיה נד, ה).
 
הגלות של עם ישראל לבין הגויים משולה למצב של גירושין. וכמו שנאמר בספר ישעיה (נ, א): "אי זה ספר כריתות (=גט) אמכם אשר שילחתיה". וכאן נשאלת שאלה קשה: ההלכה קובעת כי אסור לאדם לשאת אישה, אם מראש בכוונתו לגרשה, והלוא בשעת מתן תורה כבר ידע הקדוש-ברוך-הוא כי הוא עתיד לשלוח את בני ישראל לגלות, וכמו שנאמר בתורה: "והפיץ השם אתכם בעמים" (דברים ד, כה). כיצד אם כן ערך עמנו הקדוש-ברוך-הוא 'אירוסין', בזמן שידע על ה'גירושין' הצפויים?
 
אלא מכאן, שמראש אכן לא הייתה כוונה לשלוח אותנו לגלות. הדברים נכתבו בתורה רק כאזהרה, מה עשוי לקרות אם לא נציית לקול השם – במטרה שניזהר ונימנע ממצב זה. נמצא שבעצם, הכוונה האלוקית הייתה מלכתחילה לנישואי נצח. ואם זו הייתה הכוונה האלוקית, ברור שברמה רוחנית גבוהה היא אכן התקיימה, ובכל מצב – גם בזמן הגלות – נשארנו שייכים לקדוש-ברוך-הוא. עלינו אפוא לדרוש ולהוכיח כי אנו מעוניינים שהאמת הזו תבוא לידי גילוי, וכך נזכה במהרה לגאולה השלמה, בה נהיה בגלוי במצב של 'נישואין' לנצח.