כאשר מקיימים מצוות פדיון הבן, יש לברך שתי ברכות: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון הבן", "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"
 
באשר לברכת "על פדיון הבן" ברור כי האב אומרה, כי הוא זה שמקיים את המצווה. לגבי ברכת "שהחיינו" קיים דיון בגמרא האם גם אותה מברך האב, על ההנאה מהמצווה שנזדמנה לו, או שמא הכוהן מברכה כי הוא נהנה מהכסף שמקבל. למסקנה, מכריעה הגמרא כי גם ברכה זו נאמרת על-ידי האב.
 
על פי הקבלה והחסידות מסמל הכוהן הארה אלוקית, שגם כשהיא גלויה העולם מסוגל להכילה, ואבי הבן מסמל הארה אלוקית, שכאשר היא גלויה אין העולם מסוגל להכילה. בהתאם לכך, מקבל הדיון התלמודי משמעות חדשה ועמוקה:
 
מצוות פדיון הבן מסמלת את פדייתם של בני-ישראל – בניו של הקדוש-ברוך-הוא – בגאולה השלמה. הגאולה השלמה תבוא על-ידי הארה אלוקית גבוהה ונשגבת, ולכן מתאים כי הברכה עליה ('על פדיון הבן') תיאמר על-ידי אבי הבן, שכאמור מסמל את הדרגה האלוקית הגבוהה. אך באשר לברכת "שהחיינו" יש מקום להתלבטות: ברכה זו מסמלת את התרחשות הגאולה בפועל – וכלשונה 'שהחיינו וקיימנו והגיענו (בפועל ממש) לזמן הזה'. השאלה היא כיצד אכן תתרחש הגאולה – האם בהדרגתיות, בהתאם לקצב של העולם ('כוהן') או בבבת אחת ובמהירות בזק, שלא על פי הקצב הטבעי של העולם, כפי שמצופה מרחמי אב על בן. לכן הסתפקו החכמים מי יברך ברכה זו, הכוהן או אבי הבן?
 
להלכה נפסק כי אבי הבן מברך הכול. לאמור: הגאולה גם תגיע ממקור אלוקי נעלה וגם תתרחש בפועל במהירות רבה, בחסדים גדולים ובזריזות עצומה, בקצב התואם לרחמיו של אבינו שבשמים עלינו, ותכף ומיד ממש!